מיומנה של בת 36, ילדה טובה, נשואה לקיבוצניק מסוקס, אימא לשלושה אינדיאנים ופוקהונטס אחת, מתרוצצת בן הבית לשלוש עבודות שונות…ומוצאת מנוחה רק על מסלול הריצה
מאת:הילה לביא
1.8.2012 – הדרך לטבריה מתחילה היום…
" ושוב נועלת את נעלי הריצה…רצה אל עצמי על מסלול שלא נגמר.
הדרך ארוכה. הדרך מאתגרת. הדרך עצובה. הדרך מרגשת. הדרך כואבת. הדרך שמחה. הדרך נעימה.
רצה ובוכה
רצה וצוחקת
רצה עייפה
אבל רצה. ממשיכה.
בדרך קוטפת אנרגיות חדשות. מלקטת קרניים של תחושת סיפוק והנאה. אוספת חופן בטחון עצמי ותחושת העצמה.
מפלסת את דרכי הארוכה בין עיניים בוחנות, עיניים בודקות, עיניים ביקורתיות, עיניים צרות.
אבל רצה. מצליחה. ממשיכה.
והלב מתמלא. השריר מתכווץ ומתרחב. כוחות חדשים זורמים ועוטפים בחמימות כל חלק בגוף.
ממשיכה לרוץ, וכבר לא לבד. ממשיכה לרוץ – ובכל יום מגלה ומקבלת באהבה, את המסלול שנשאר מהיום שעבר.
וכשהשמש שוקעת, נשאר רק חיוך קטן ומבויש. הלב מלא והנשמה שלווה.
אבל עדיין רצה. ממשיכה."
(ומתפנה להשכיב את כל הכנופיה…)
פרק ראשון – יוצאת אל הדרך
זה קצב החיים שלי. זו בחירתה של המציאות שלי, וזו אני. חיה. מחייכת ולא מקטרת.
קמה בבוקר, מעירה, מטפלת, מארגנת, מסדרת, מכינה, מחבקת, מלטפת, מנשקת, נפרדת, חוזרת, אוספת, מבשלת, אופה, מקפלת, מארגנת, מכבסת, מקלחת, מקריאה, משכיבה.
הלכתי לאיבוד בתוך היום יום. האינטנסיביות שכרוכה בגידול ארבעה ילדים, במקביל לכל המטלות האחרות, גרמה לי לאבד את ההילה שלי, את ההילה שבי.
נשאבתי לשגרה.
אחרות יכולות להכיל ולקבל את זה. להשלים עם מצבן, אני פשוט התקשיתי להמשיך כך.
וזו המציאות שגרמה לי לקום מהספה ולהתחיל ללכת. המציאות שהתנפחה לגוש גדול בגרון, שדחף אותי להתחיל ולרוץ.
וככל שהמרחק עלה, התגברה המהירות. חלחלה יותר ויותר תחושת הסיפוק.
לחשוב שבהתחלה לעזוב את הספה, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. עייפות היום שעבר הייתה צונחת ברגע, הכרית הרכה, והשמיכה המלטפת, פשוט קראו לי להסתתר בחיקם.
משהו היה חסר, משהו לעצמי.
אתגרים חדשים סומנו על המסלול, ובהמשך נכבשו בהנאה והצלחה רבה.
וכמו כל דבר טוב שסוחף, התמכרתי לריצה. העמסתי ורצתי במקביל למטלות הרבות האחרות שלי, ללא ביקורת עצמית, ללא תכנון וללא יד מכוונת.
נשביתי בקצב המרגיע של כל תנועת יד ורגל, בזמן הנקי שלי עם עצמי. נשבתי בקסמן של השקיעות האדומות, של הזריחות המעירות, של הירח שמנקה ומרגיע מחשבות.
באמצע הדרך, הגעתי למצב של אימון יתר. וירוס שניצל הזדמנות בתוך גוף חלש, גרם לקריסתי. שבר גדול שנפער בי. שבר, אבל כזה שאפשר מנוחה, התאוששות, וזווית ראייה שונה וטובה יותר של הדברים.
וזה המקום להודות על התמיכה והאהבה הרבה לה זכינו כל בני המשפחה, מהחברים הקרובים והרחוקים, מעמיתיי במקום העבודה, וגם מאלו שפגשו אותי על השבילים ודאגו לברך ולחבק במילה חמה.
עברו החודשים. חזרתי לעצמי. והפעם חכמה יותר. חזקה יותר. נחושה יותר.
קשה להסביר למי שלא רץ מה קורה פתאום, איך הריצה הופכת לחלק בלתי נפרד מהיום יום. איך מפסיקים לחשוב על קו הסיום, נכנסים לקצב מונוטוני, קצב שיוט, ורצים… ולא רוצים שהמסלול ייגמר, לא רוצים שיגיע הזמן לשוב הביתה.
מפעם לפעם אתגרתי את עצמי בתחרויות ריצה/טריאתלון שונות. האווירה והאתגר שבסיום מכניסים המון צבע ואדרנלין לגוף.
אף פעם לא רצתי נגד השעון, המהירות לא חשובה לי, כמו הריצה עצמה ובעיקר ההנאה.
ב-28.6 סיימתי ריצת חצי מרתון בתל אביב, ריצה ארוכה ומאתגרת שבסופה תחושת סיפוק אדירה.
פתאום זה הכה בי, הרצון לעלות מדרגה. להציב רף חדש…מטרה באופק שתחזיק אותי עם הראש מעל המים.
מרתון טבריה סומן כאתגר הבא. שמעתי סיפורים רבים על המרוץ המיוחד הזה.
ביטויים כמו "תחושת ריחוף”,”שלווה”, ו"מדיטציה תוך כדי ריצה” כבר לא היו זרים לי.
המטרה הבאה: מרתון טבריה
במסגרת לימודיי בקורס מדריכי ריצה בוינגייט, נבנתה תוכנית אימונים המתאימה למידותיי. כזו שתאפשר לי להגיע אל קו הסיום מחייכת.
בימים אלו אני נמצאת בראשיתה. מעלה נפחים בריצה, כלומר – רצה מרחקים גדולים יותר. שומרת על תזונה נכונה שדואגת למלא את כל המאגרים החשובים לריצה בגוף שלי. מקפידה על אימוני כוח וגמישות. ובעיקר מתחילה להתרגל לרעיון ולאתגר. מדמיינת את הדרך.. .מדמיינת אותי רצה על הכביש המקיף את הכנרת, מדמיינת אותי חוצה את קו הסיום עם עיניים רטובות וחיוך מקצה לקצה.
עדין חוששת, אבל ממש בטוחה. שזה שם עבורי, ממש מעבר לפינה.
22.8.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
