יום שישי. בוקר חורפי סוער ממש וקר מאוד – הגיעה שעתה של הריצה המסכמת. ריצת הנפח הארוכה האחרונה. זו שסוגרת את תוכנית האימונים האישית שנבנתה במיוחד למידותיי (שהתכווצו עם החודשים), מאמץ ארוך אחרון בו אני מתרגלת בפעם האחרונה את חלוקת קצב הריצה, את התזונה ואפילו רצה עם הבגדים אותם בחרתי ליום התחרות, כדי שלא יהיו לי הפתעות כואבות במהלכה
מאת:הילה לביא; צילומים: יורם שחורי
את מרבית ריצות הנפח של החודשים האחרונים רצתי בנחל אלכסנדר ופארק הירקון. לריצה זו נבחר נחל אלכסנדר, בעיקר בגלל הקרבה הגיאוגרפית שלו לחבריי לקבוצת הריצה.
עולה על כביש ארבע בדרכי לנקודת המפגש, אליכין. באופק מולי סופת ברקים שמאירה את הבוקר החשוך, גשם עז תופס אותי לפני צומת בני דרור. והנה מקנן בי החשש. השדים הקטנים, אלו שקר להם, אלו שמפחדים להירטב. השדים המפונקים שמשוועים לחזור לבית החם, למיטה המפנקת.
ברגעים האלו אני מזכירה לעצמי שקמתי, התלבשתי, יצאתי. את השלב הקשה כבר עברתי.
בעודי שקועה במחשבות, אני מקבלת מסרון מאביב כפיף. הבוס הרץ למרחקים (ממש ארוכים) והתומך בי. לאורך החודשים האחרונים הוא היווה משענת פסיכולוגית איתנה עבורי, איפשר לי ללמוד (בת'כלס) המון מניסיונו האישי תוך כדי תנועה, בלי לאבד את הראש בדרך לסיסמאות ותכתיבים של הסביבה.
מסרון בשעת בוקר מוקדמת המאחל לי הצלחה בריצה. הודעה קטנה עם מספר תווים בודדים שמחממת את הלב ומרימה את מצב הרוח. כזו היא המילה הכתובה. בכל פעם אני נדהמת מחדש מכוחה ומיופייה.
אז ממה אני מפחדת? ממים?! כבר נרטבתי. למדתי שברגע שרטובים, אז רטובים. ממש לא חשוב מה קורה הלאה (עד שמגיעה הרוח…).
פוגשת את חבריי לריצה, מתארגנים ליד הרכבים ויוצאים לדרך. בתכנית 3:15 ש' – את רובן נרוץ בקצב קל/נוח ואת 40 הדקות האחרונות נרוץ בקצב תחרות. עדיין חשוך בחוץ, פנסי הראש מאירים את הדרך, המסלול בוצי וחלק. מפעם לפעם שלולית גדולה מרטיבה את כפות רגלנו ואפילו בריכת מים קטנה שהפתיעה אותנו עד לגובה הברכיים.
נכון, זו עוד ריצת אימון בתוכנית. עבורי זו הריצה המרגשת עד כה. תחושת סיפוק והצלחה שהגעתי אליה. הדרך לא הייתה בטוחה, לא תמיד הייתה פתוחה. ואני כאן. רצה ומתרגשת.
רוח פנים קרה מצננת את צעדינו, כאילו אומרת "אתם בטוחים? ממשיכים? זה מה שהדרך טומנת בחובה. אפשר עוד לעצור. להסתובב." זו בכלל לא שאלה. ממשיכים. ארבעתנו לבד על המסלול. יורם ועמית רצים מלפנים, יעלי ואני מאחורה. אני מנצלת את המיקומים על המסלול ועושה מעין "דראפטינג" קטן על יורם. מי יודע? אולי זה עזר במשהו. רצים ונהנים. רצים ומדברים. מסיימים את נחל אלכסנדר בגשם שוטף. מגיעים אל קו החוף וממשיכים צפונה על המצוק לעבר המפרץ הסיני. השמיים אפורים. לאט, לאט מתחילים לראות נקודות כחולות באופק. חורים שמתקרבים וטומנים בחובם את קרניה של השמש. השעות עוברות, הקילומטרים עולים. אני מרגישה שהקור והרטיבות עוזרים לריצה שלי ולא מהווים מכשול. הגוף קר רגוע ונינוח. מקפידה על תזונה ושתייה לאורך כל הדרך. מרגישה מצוין.
מתקרבת לק"מ ה-27, מרגישה שהגוף התעייף קצת (אולי משיח הבנות לאורך הריצה). מפסיקה לדבר, מתמקדת בריצה. נושמת את תנועות הידיים והרגליים. מתמקדת במסלול. בקו האופק. הראש שקט ורגוע. ממשיכה ועוברת את זה כעבור מספר דקות בודדות. ממשיכה את הריצה. מצטרפת חזרה לשיחה.
הגשם פסק. השמיים רגועים. הריצה רציפה ונעימה. אליכין כבר באופק. זרמים חמים מציפים ועוטפים אותי. הנה אני עושה את זה. עוד כמה דקות וזה נגמר. אני כאן. זה עכשיו. זה קורה.
33 ק"מ מסתיימים להם. רטובה לגמרי מהשיער ועד הגרביים. חיוך ענק מרוח על פני. אני מרגישה על גג העולם. ונראה מי יעז לנסות ולהוריד אותי משם.
מתמתחים, מתייבשים ומתיישבים לארוחת בוקר חמה ומפנקת בביתו של יורם. הגיע הזמן למלא את המאגרים. לבנות חזרה את השרירים שהתפרקו ונשארו להם שם לאורך המסלול. אי אפשר היה לפספס את מבטי הסיפוק ותחושת ההצלחה של ארבעתנו. נכון שמרתון טבריה הוא המטרה הגדולה. אבל…וואהו! הדרך לשם פשוט מופלאה.
חוזרת הביתה רגועה. מתחילה את סוף השבוע לאחר שסיימתי את הריצה המסכמת. הלחץ והחששות נעלמו. השרירים לא תפוסים ולא כואבים. נכנסת לארגוני השבת בשמחה רבה. יום חורפי וקר. השמש זורחת בתוכי. במהרה את חלל הבית מפלח ריחו של המרק החם והמאפים שבתנור.
איזה כייף. תחושה מופלאה.
השבת עוד רגע מסתיימת. מביטה בתוכנית הטייפר שלי. בחידוד הבנייה. בשעה טובה הגעתי אליה, בריאה ושלמה (טפו, טפו).
לראשונה רואה את הקצה של האקסל. זה כבר מוחשי. ממש כאן על ידי. האנרגיות שמשתוללות בי עצומות. תחושת הסיפוק לא מרפה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.
מתחילה את שבוע האימונים שלי ומרגישה את ההבדל. כל אימון מתחיל עם חיוך ענק של הנאה. הראש כבר חושב קדימה. ממוקדת מטרה.
טבריה.
אני כבר ממש מעבר לפינה.
26.12.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
