המטרה הושגה. אחרי חודשים רבים של השכמות מוקדמות, תזונה מתאימה ושעות שינה פתאום זה נגמר. השבועות היו צבועים לי בראש קדימה ממש כמו דו"ח האקסל של האימונים. הימים היו מחולקים לשעות וזמנים. מתי קמים, מתי ומה אוכלים, מתי רצים, מתי הזמן עם הילדים, מתי מכבסים, מתי מבשלים, מתי מנקים, מתי נמתחים, מתי נרדמים. הכל מחושב. מתוכנן מראש
מאת:הילה לביא
"קחי עכשיו את אושרך, את כוחך
ורוקני רגשות משומשים
הסתכלי מסביבך, תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך"
(סגיב כהן)
ועכשיו מה?!
הלוח ריק. התאוששות ומנוחה. המעבר מתקופה כל כך מחודדת כל כך ממוקדת למצב של חוסר מעש, לא פשוטה. לא פשוטה במחשבה ולא פשוטה פיזית (כמה ימים בודדים ואני כבר מרגישה עגלה…).
בשלושת הימים הראשונים, סוף השבוע שהגיע מיד אחרי התחרות, עוד ריחפתי לי על אדי האדרנלין. החיוך לא מש משפתיי וקשה היה לפספס את הברק בעיניי.
לא הפסקתי לשתות ולאכול. נהניתי כל כך מכל אותם מאכלים שבתקופה האחרונה מנעתי מעצמי, והנה עכשיו יכולה.
אט אט זה שוקע. מתחילה שגרה חדשה. בהנחיית ליאור, המאמן שלי מתחילה מספר ימים של פגרה. לא חושבים ריצה. לא חולמים ריצה. לא רצים.
|
חוזרים ומתמקדים בשאר הדברים, שלא פחות חשובים.
לא רצה אחרי האימונים. לא רצה אחרי התזונה. לא רצה פיזית. ולא רצה על מה שיהיה ומה שהיה.
הגוף עייף עכשיו. מבקש לעצמו את המנוחה.
לא נלחמת בו. מבינה שהבאתי אותו לקצה ועכשיו זה הזמן שלו, על מנת שאוכל לבנות אותו מחדש ובתמורה הוא יוכל לעמוד בהמשך באותם העומסים, ואולי אפילו ביותר. הרגע בו כבר אין מטרה באופק, משהו שמחזיק
את הראש "מעל המים" לא פשוט להכלה. כבר התרגלתי. הסתכלתי תמיד קדימה. אל העתיד לבוא. השתפרתי, התחזקתי והתהדקתי משבוע לשבוע. זו הייתה השגרה שלי. הקשר היום יומי עם חברי לדרך. המחשבה על הזמן. על הקצב. השיחות בנושא. תכנון המסלול, ההתרגשות, החששות.
|
 |
ועכשיו הקשר הזה ברגע נפרם. קצוות פתוחים מפוזרים על המסלול. נפילת המתח מורגשת היטב.
הכרית החמה מזמינה יותר מתמיד. דלת המקרר נפתחת בתדירות רבה יותר. מוצאת את עצמי שוקעת לשינה מול מסך הטלוויזיה ממש בלי כוונת תחילה.
אם רק לפני חודש קפצתי מהמיטה ב4 לפנות בוקר. היום בקושי מצליחה להרים את הראש, שירים את הכתף, שתרים את היד, לנתק את השעון המעורר.
מחליטה לא להילחם. לצלול לשלווה, לתחושת השחרור, לקלוריות שעולות. להעניק לגוף את התמיכה לה הוא זקוק בתהליך הבנייה. עם זאת ללא ספק פוזלת כבר הצידה אל לוח השנה, ומסמנת לי את היום של האימון הראשון שיפתח את התקופה החדשה.
ואם זה נשמע שקל לי אז ממש לא. הריצה הפכה לחלק ממני. תפסה מקום של כבוד בסדר היום שלי. כזה שקשה לוותר עליו. כזה שמתגעגעים אליו.
איך התמכרתי ככה? ובצורה הכי קשה… היכולת המדהימה שרכשתי לפרק ולהתפרק על מסלול הריצה.
ואם אני חושבת על זה טוב יותר, אולי זה הדבר שהכי חסר לי עכשיו. אבק המסלול שמנקה ממני את היום שעבר. המפלט שלי לאותם רגעים ביממה שפשוט נתקעים בגרון.
ואיכשהו מישהו שם למעלה החליט להשתעשע איתנו ממש, וסידר לנו בשבוע הזה כזה מזג אוויר נהדר. כאילו מבקש לבחון את סף הסבלנות שלנו. את היכולת שלנו באמת לאפשר לעצמנו להתאושש ולנוח.
נבנית מחדש, והפעם מוכנה לכל אתגר. מסמנת קדימה את התחרויות בהן ארצה לקחת חלק.
מתאוששת. מחייכת. נושמת עמוק.
מנצלת את פסק הזמן המתוק הזה עד תומו.
ותגידו אתם, איך אפשר שלא לסיים עם השיר המקסים הזה?
7.2.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
