הילה של לביאה – על אימון הפוגות כמשל לחיים, מרוץ אשדוד כתחנה בדרך ליעד הסופי, מרוץ אייל הבא בתור ומתכון לעוגיות טחינה
מאת:הילה לביא
יום שני, אימון אינטרוולים
שחור על גבי משבצת אקסל.
1500 מטרים בקצב מהיר, שלזוג רגליי מתורגם ל-4:50 דקות ו-1000 מטר בקצב איטי, משמע 6:30 דקות.
אימון עצים. כזה שמורכב ממספר קטעים מתחלפים של עצימות גבוה ועצימות נמוכה.
אימון חשוב, משפר את סיבולת לב ריאה, עוזר בהעלאת סף חומצת החלב (יש חיה כזו) ומשפר את יכולת הדם לסלק את חומצת החלב מהגוף.
ואני, מעדיפה לקרוא לאימון הזה אימון הפוגות…דווקא בוחרת לחשוב על קילומטר המנוחה…ולא על קילומטר העבודה.
ומה הכי כייף אחרי מאמץ שכזה…? בסיום האימון כוס קפה קטן או תה מהביל שמנחמים ומחממים את הנשמה…
תחשבו על זה…אלו הם חיינו.
חיים מהפוגה להפוגה
משפט שנכתב בקריצה קטנה ושובבה. חיים מהפוגה להפוגה. תוחמים את כמות המשימות היומיות לתוך סל של שעות. מחלקים לקטגוריות, למקטעים של עצימות וממתינים כבר חסרי נשימה שהשעה תגיע, הקילומטר המיוחל על השעון יופיע ואז, או אז, ההפוגה תגיע.
נכון שמכירים את זה?! היציאה מהמשרד, הכניסה לרכב והתחושה של "עוד יום עבר". יום חמישי, שעת אחה"צ על הכביש בדרך הביתה…סוף השבוע בפתח. אפילו הרדיו במכוון או לא נכנס למצב רגיעה, ומכין אותנו לפרק הזמן של הפסקת העשייה.
השבועות מתקצרים. ינואר כבר לא נראה כחלום באופק הרחוק. 10 שבועות אחרונים של אימונים.
הנפחים עולים ולעיתים נראים כבלתי אפשריים למימוש. ריצת הנפח האחרונה שלי הייתה ביום שישי האחרון. לא הצלחתי לצאת מוקדם בבוקר עם החברים לקבוצה, אז החלטתי להפוך את סדר היום. בורכנו ביום שישי סגרירי ראשון של חורף, התחלתי את ניקיונות השבת והבישולים מוקדם בבוקר ולקראת השעה 10:00 התחלתי את הריצה. משיכון עלייה שבכפר סבא, דרך רעננה להרצליה וכל הדרך חזרה. ריצה שונה. ריצה עירונית, ריצה שאילצה אותי מספר פעמים לתרגל עקבים לישבן או ברכיים לחזה ברמזורים האדומים. מתחילה. נושמת עמוק, מביטה אל האופק, חושבת על היום שעבר, על זה שהתחיל, וכבר 20 רגעים עברו. ממשיכה לחלום על הרגעים הקטנים הרגעים השמחים של היום, על החיבוק של הילדים, המבט התמים, הפעם הראשונה שאחזתי בהם, הטיול הראשון, הבקבוק הראשון. והופ, עוד חצי שעה עברה. ממשיכה לרוץ והמחשבות מתרוצצות.
ריצת דמעות
הריצה תופסת אותי בתקופה לא פשוטה. פרק בחיים שלא רק הדרך למרתון מעצבת אותו. הריצה מתירה את הקשרים שבבטן. משחררת. מרפה. מבורכת ביכולת לרוץ ולאזן את עצמי ככל שהדופק עולה. מסופקת מתחושת האדרנלין שעוטפת ומשחררת את כל המחסומים, את כל הסכרים שבי. מקבלת באהבה את שטף הדמעות המלוחות, שמציף ועוטף את הגוף, הדמעות ששוטפות את שעבר, מנקות ומכינות לקראת העתיד לבוא. זהו. סיימתי. עוצרת. רוכנת קדימה, מתנשפת, מביטה בשעון 2:05, בדיוק לפי התכנית. עשיתי זאת!
התחילה עונת המרוצים. ולנו, הרצים בפרדסים, החלה גם עונת התפוזים. תענוג לקנח ריצה עם כוס ויטמין C שזה הרגע נקטף מהעץ בהנאה.
חלק מהמרוצים תופסים מקום של כבוד בתכנית האימונים. המרוצים נבחרים על פי העלייה בנפחים, כאשר כל מרוץ הופך למבחן יכולת ובהתאם לתוצאה תשוכתב תכנית האימונים לתקופה הבאה.
מרוץ אשדוד
וכך הגעתי אל מרוץ אשדוד. מבחן יכולת ראשון למרחק של 10K, וההתרגשות בשיאה. בכל המרוצים הקודמים בהם השתתפתי, לא חשבתי על זמן הריצה. רצתי תמיד בחברת אנשים שאני אוהבת, התמכרתי לאווירה, לאתגר, למוזיקה, לאנרגיות המדהימות שמביאה איתה הדרך. רצתי בקצב בו הרגשתי נוח, לא הטרידה אותי נקודת הסיום. ואילו עכשיו הגיעה שעת המבחן לחודשי האימונים האחרונים.
מסיימת את יום העבודה מוקדם מהרגיל – ההזנקה בשעה 16:00, מצטרפת לחבריי לקבוצת Run4it.
נפגשים במקום הכינוס, מקבלים את הערכה ויוצאים לריצת חימום. עוד משהו שאף פעם לא עשיתי לפני מרוץ, ריצת חימום. מה?! לא מספיק המרוץ?! למה צריך לרוץ יותר?! מתחממת כהוגן, מתגמשת דינמית, 4 מתגברות, וקדימה הפועל…אל קו הזינוק!
מרוץ אינטימי יותר, לא כמו אלו בהם השתתפתי. נוכחות מרשימה של הצבא. מרגישה איך הדופק עולה ומטפס, ההתרגשות מגיעה ומפעמת בי בהלימה לספירה לאחור.
יוצאת אל הדרך, מלווה בשתי חברותי הטובות מור ושרית. מתגלגלות בירידה שפותחת את מסלול הריצה בקצב 4:30 דקות לק"מ. ברור לי שלא אוכל להתמיד בקצב זה לאורך זמן. תוואי המסלול משתנה, השיפוע עולה ואתו השניות בשעון. גיל, חבר יקר מקורס המדריכים מצטרף לקצב שלי. שומר עליי. מדבר, תומך ועוזר. מתייצבת על קצב 4:50. מקפידה על תנועות הידיים והרגליים, מביטה קדימה, אל קו הים, אל השמיים המחשיכים, אל ההילה המתחילה לצבוע את השמים ומברכת אותנו בדרכה.
לא רגילה לקצבים האלו. לראשונה מאתגרת כל חלק בגוף שלי. ממשיכה ומתמקדת בתנועות הגוף. וגיל קצת לפני. רק שומעת את מילותיו… "הילה את בקצב מצוין" "תיכף ירידה, בואי ננסה להגביר קצת" "רואה את הבחור עם המכנסיים השחורים, עכשיו עוקפים אותו". "אל תסתכלי על השעון, תתמקדי בריצה".
גיל והילה
ואני, ילדה טובה. מקשיבה ומבצעת. דוחפת קדימה. לא מוותרת. מתקדמת ועוקפת.
הגעתי לישורת האחרונה, שבמקרה של מרוץ אשדוד קיבלה בטן , והגיעה בצורת עלייה קטלנית ביותר שחתמה את מסלול הריצה.
שומעת את הדהוד קולות העידוד של חבריי לקבוצה, שעומדים לאורך מסלול הסיום. בוסט של אדרנלין עוטף אותי ברגע, ואת 70 המטרים האחרונים אני גומעת בריצת ספרינט ואפילו מצליחה לעקוף עוד כמה מתחרים לקראת סיום.
53:27 דקות.
מביטה בלוח התוצאות ושמחה כל כך. היה חם, היה מאתגר, היה מהנה, היה מספק. תוצאה מבורכת למאמץ. ואפילו יצאה לי תמונה אחת טובה מזה (ותודה לליליאן ביטון).
יש משהו קסום ומיוחד במרוצים. תחושת סיפוק והנאה שאי אפשר להשיג באימונים. היום אני מבינה למה חשוב בדרך אל המטרה הגדולה, להתנסות בכמה מטרות קטנות שמקשטות את הדרך. כאלו שמעוררות, מחיות. מסמנות את הרף אליו הגענו עד כה וממלאות בחמצן טהור ומהול אנרגיות להמשך.
מרוץ אייל כבר באופק. נקודת זמן לבחון את היכולת למרחק של 15 ק"מ.
מסיימת את הכתיבה. מתחילה שבוע חדש. חודש חדש. תקופה חדשה. פנינים של התרגשות ממלאים את חלל האוויר. נושמת נשימה עמוקה. מזכירה לעצמי שכן! אני יכולה!
נאחזת בדברים הטובים שמקשטים ומעטרים את הדרך שלי, את המסלול שלי. והיום שמחה יותר.
הימים מתקררים. ריח עלי הנענע באוויר. ובעיני אין דבר מושלם מעוגיות טחינה פריכות שנמסות בפה לצד התה החם.
מתכון לעוגיות טחינה
מצרכים:
• כוס טחינה גולמית מסומסום מלא באיכות טובה
• 200 גרם חמאה
• חצי כוס קמח מלא
• חצי כוס קמח לבן
• 100 גרם קוקוס
• 100 גרם סומסום
• כוס סוכר
• 2 שקיות סוכר וניל
• קורט מלח
• כף גרירת לימון
הוראות הכנה
• מחממים תנור ל- 150 מעלות.
• מערבבים הכול יחד, הבצק רטוב אך נפרד מדפנות הקערה (אם רטוב מדי מוסיפים עוד קצת קמח).
• עם ידיים רטובות קורצים כדורים, מסדרים על תבנית, מועכים בעדינות כדור כדור, בעזרת מזלג רטוב.
• אופים כ– 20 דק עד שהעוגיות מזהיבות.
8.11.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
