26.4.2013 08:00, עומדים נרגשים כמה עשרות מטרים מקו הסיום. עוד מספר דקות ואל הירידה המובילה לשער יגיע נרי, הרץ השמיני שלנו. עוד רגע והצמיד הירוק, שהזיע מיד לזרוע ב23 השעות האחרונות מגיע לתמרת
מאת:הילה לביא
מחממים את הדרך
מתנדבים. המתנדבים של מרוץ הר לעמק. הם המתנה היקרה של המרוץ הזה.
אנשים טובים באמצע הדרך, שהמתינו לנו בכל תחנת החלפה. החיוך לא מש משפתיהם, המילה החמה והעידוד הוא דרכם. ואת כל זה תיבלו בשעות היום עם משקה קר ופרי מתוק, ובשעות הלילה חיממו עם תה מהביל, קפה ומאפה מתקתק.
והשיא היה בתמרת. שפע הדוכנים העשירים בטעמם וביופיים. הסדר. הניקיון. האווירה השלווה, המחבקת והעוטפת.
לא מובן מאליו. הנתינה שלכם. המסירות. הנוכחות. השעות הרבות ביום החם ובלילה הקר. אני מעריצה אתכם. מעריכה אתכם על כך. רובכם בגילאים של ההורים שלי. אנשים יפים, אנשים טובים, אנשים מהיישוב.
כל אחת ואחד מכם גרמו לדרך שלנו להיות יפה יותר. משמעותית יותר. אתם הסיפור האמיתי של העמק הזה. אתם הרוח של המרוץ.
עכשיו אני מבינה למה ההרשמה נסגרה ברגע.
אנשים טובים באמצע הדרך. האנשים שמאחורי הרצים.
יום רביעי – חפ"ק ממתק קפה ופסטה
אפילו המרפסת של ג'נט לא הייתה מוכנה לזה. חפ"ק הר לעמק נפתח בחמש. התארגנויות אחרונות. יוצאים למרוץ בשלשה רכבים. מחלקים ומסדרים ציוד לכל רכב. מזון, שתייה, ציוד לשינה, החלפות, פנסים, אפודים, מזרנים. פעם ראשונה שלנו…את זה אתם כבר יודעים.
מקשקשים ומדברים. מחלקים חולצות וכובעים. יש לנו לוגו. יש זהות. יש חבורה. יש חיבור. יש מטרה.
והנה הגיע הלילה שלפני. מי באמת ישן בלילה הזה?!
זריחה אדומה לאורך כביש 6
יום חמישי, 5:30. יוצאים לדרך. ברכב שלנו 5 חברים. שיח נעים. מתרגשים, תוהים מה יהיה, איך יהיה.
תל חי ביום חג. רצים צבעוניים. צלמים, רוכבים, בני משפחה וחברים. קרניים ראשונות וחמות לוחשות לנו את שעתיד להגיע ביום הזה.
אוספים את הערכות בשמחה רבה. על הרכב מתווספת לה (בגאווה רבה) עוד מדבקה. עוד מעט מוזנקים. סיבוב אחרון בשירותים. נישוקים וחיבוקים. עוד חיוך למצלמה.
קדימה, לרוץ. יש לנו עבודה.
ג'נט הראשונה. פותחת את המרוץ. מתחילה את רצף החוויה. היא מזנקת ואני מוקפצת לנקודה השנייה. דגי דפנה. 10 בבוקר וכבר חם. מרוץ ראשון שלי עם תיק מים ואני שמחה על כך.
עומדים בתחנה. מקבלים במחיאות כפיים ושמחה את הרצים שזה עתה סיימו מקטע.
אני מביטה באופק. מחפשת את ג'נט. לא חברה של הנייד, ועל האפליקציה המדוברת רק קראתי מעט.
אביב, החבר הרכוב שלנו מגיע ומבשר שעוד מספר דקות היא מגיעה. אני שמחה. רוצה כבר לרוץ.
מתחלפות בזריזות ויוצאת אל הדרך. קטע מדהים ביופיו. מתחילה לטפס לכיוון שמיר (כל כך מעריכה עכשיו את אימוני הכוח והסקווטים הרבים) השמש לוהטת, קופחת על הגוף. אפילו מרוקאית כמוני שנמרחה היטב, מתחילה להישרף…
קטע לא פשוט ומאתגר ממש. שמחה שאביב לצידי ומדי פעם נעזרת בבקבוק ושופכת על עצמי מים.
תחנת ההחלפה בשמיר כבר מולי. המולה, שמחה וצחוקם של ילדים. הרץ השלישי בן זוגי עודד. מעבירה לו בשמחה את הצמיד ומתבלת אותו עם חיבוק ונשיקה. צא לדרך…
נכנסת לרכב. החום והעייפות גרמו לי לבלבול. מבלה עוד מספר דקות בניסיון לזכור את קוד ההתנעה.
עודד מסיים. יוצאים לאתר המנוחה שנבחר, גשר הפקק. לא מצליחים למצוא חנייה ולא מוצאים את שאר הקבוצה. מתמקמים בהמשך בצד הדרך במטרה להצטרף בהמשך. כל כך חם שקשה אפילו לנוח. השעות עוברות, הרצים מתחלפים. עוד רגע הסבב שלנו מתחיל שוב. אנחנו השלשה הראשונה. מקבלים דיווחים משאר חברי הקבוצה. כולם נרגשים, מאושרים, נהנים.
כל חברי הקבוצה שסיימו לרוץ מתמקמים על הדשא בתחנת הדלק ליד חוקוק. אני מספיקה לשבת איתם מספר דקות ומקבלת דיווח שג'נט הגיעה מהר משחשבנו לאתר ספיר. ומי לא שם?!
מוקפצת בזריזות לתחנת ההחלפה. ומה אני אגיד לכם… וואלק איזה חום! איזו עלייה!
משלבת להילוך ראשון. נו, אין ברירה. יד רגל ולחייך. זו השיטה. ממשיכה, מחומצנת לגמרי אבל מצליחה. קשה לי ונהנית מכל רגע.
נהנית מהרצים שעוקפים אותי, ממטעי הזיתים, הגליל שנפרס מולי. טיול שנתי. השמש שוקעת לאיטה, החום יורד. משב רוח קר מלטף את גופי. ברגע הכול שוקע. השדות יפים יותר. הדרך רגועה יותר. צלמון כבר באופק. ק"מ אחרון. מאושרת. הרגליים מקטרות, ואני בכלל חושבת שהענקתי להן היום מתנה. ריצה אחרת. מאתגרת. מחזקת.
צילום: אמיר שילה
מגיעה לנקודת ההחלפה. שוב מעבירה בשמחה את הצמיד. עוד חיבוק ונשיקה. צא לדרך…
מתבשרת שמישהו מהקבוצה קרס לנו…לא, לא אחד הרצים. דווקא אחד הרכבים. אפילו זה לא מצליח להפריע למצב רוחנו. ממשיכים ומתקדמים. אוספים את עודד מעילבון. לפי איך שהוא נראה שנפגשנו, מה שאני עברתי שעה קודם היה חימום קל. את מה שעשתה לו העלייה לעילבון עדיף שלא אכמת למילים.
עוד מספר שעות חולפות להן.
הספקנו לעבור בהן לרכב חליפי, לנוח מספר דקות, לאכול והופה היי שוב מגיע תורנו. קדימה לאלוני אבא, לפגוש את נרי, להוריד את ג'נט ולהמשיך הלאה.
ריצה בלילה. לבד. לא באמת. מגיעה לקטע השלישי שלי. פסגת היום. עתיקות בית שערים לרמת השופט. חששתי מאוד מהריצה הזו. לא באמת נחתי לאורך כל היום. לא אכלתי לפי התוכנית. אז חששתי. אז מה?!
יש משהו בליל ירח מלא, שפותח את הנשמה. משחרר את כל השדים. מנקה ומטהר, משאיר אותי רגועה. משאיר אותי רצה. רק רצה. נפתחת מחדש לעולם. שוב אוספת ומלקטת את כל מה שסביבי.
זו הסיבה שאני רצה. אני אוהבת את זה. זה הקצב שלי, זו ההליכה היומית שלי. פשוט יפה סביבי. רק רוצה להמשיך ולרוץ. לא רוצה שזה יגמר. שמחה שאני לבד בקטע הזה ללא שותפים. נשארת לבד לשיח עצמי. למחשבות. לעבד ולסדר את כל מה שעברתי היום. לצרוב בתוכי עמוק את החוויה הזו.
מסיימת את הריצה. את חלקי במרוץ, בתחושה של סיפוק והצלחה. עשיתי זאת.
מימין לשמאל אביב לום, ג'נט מיכאלי, ליזל כהן, נרי אקשטיין, דלית גולדמן, שלוה אקשטיין, הילה לביא, יואב סובול מירב סובול, גרי בל, רן פולק, עודד לביא, שמר
מגיעה לנקודת ההחלפה. שוב מעבירה בשמחה את הצמיד. עוד חיבוק ונשיקה. צא לדרך…
מפוצצת עכשיו באדרנלין, ולמרות שמאוד עייפה, אין סיכוי שאירדם עכשיו.
חוזרת לקו השאטלים..ג'נט ואני אוספות את עודד וממשיכים לתמרת. נקודת המנוחה האחרונה והארוכה שלנו.
שדה החיטה הקצור זרוע עכשיו במאות רכבים. דמדומי בוקר. אט אט את השקט מפלחות צהלות של קבוצות הריצה. קריאות אושר, קריאות סיפוק והנאה.
ממתינים לשאר חברי הקבוצה וצועדים יחד לשטח הסיום.
"הנה נרי". מחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה. כולנו מצטרפים אליו לשניות האחרונות של הריצה.
"רצי רמת הכובש" הכרוז קורא בשמחה. אושר ושמחה אופפים את כולנו. כל חברי הקבוצה העליזה. עוד כמה צילומים אחרונים לשמר את הרגע. להעצים את החוויה. וזהו. הביתה לרמה.
מרגישה עכשיו כמו ילדה קטנה. שיורדת מהאוטובוס בסיומו של הטיול השנתי, ורק מחכה לשנה הבאה.
ברכב עודד מפזז את שירה של נעמי שמר. נדבקתי. ומאז ממשיכה לזמזם לי. שיר שנתקע. ופתאום מקבל משמעות אחרת. מעצימה.
"אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים טובים יודעים את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד "
"וממש כמו צמחי הבר הבודדים
הם עוצרים תמיד את החולות הנודדים
הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות
אנשים על אם הדרך מחכים לאות "
ולכם, בן זוגי החברים היקרים שלי לריצה ולחוויה, מירב ויואב סובול, שלוה ונרי אקשטיין, ליזל כהן, גרי בל, ג'נט מיכאלי, אביב לום, דלית גולדמן, רן פולק, שמר טננבאום, עודד.
זה אחד מאותם רגעים יקרים בחיים. כולם סביבנו דיברו על אוירה של מילואים. לא יודעת, לא חוויתי. החיבור שנרקם שם, כבר מרגע ההרשמה ועד לקו הסיום הוא חיבור יקר. חיבור שנשאר.
תודה לכל אחת ואחד מכם על חלקו. על תרומתו. הצבעים היפים שבכם הפכו את האירוע הזה לבלתי נשכח.
אוהבת. הילה.
29.4.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
