אני בטוחה שבעבר הרחוק שלי תמצאו גברת נחמדת ומאוד חרוצה. סבתא של סבתא של סבתא שלי ללא ספק הייתה מלקטת מוכשרת ממש, כזו שכל חושיה מחודדים. מיוחדת שהשכימה קום כל בוקר, בורכה ביכולת לגעת, לחוש, להריח, לטעום. לקרוא את סביבתה
מאת:הילה לביא
כשאני רצה אני חושבת על היכולת הזו שלנו. הנשים שביננו. 'צטערת, אבל העובדות בשטח. בזמן שאתם רדפתם אחרי משהו מאוד מאוד גדול, מאוד ברור ובלתי ניתן לפספוס, עיין ערך ממותה, אנחנו, הצלע הנשית, היינו עסוקות במלאכת החיפוש, החפירה, והליקוט. כאשר תינוק על גבנו, מקל בידנו ועוד מספר זאטוטים סביבנו. שום דבר לא נעלם מעיננו, בבית ובחוץ.
וכמו שאני נוהגת להצהיר: Everything is under control
והנה לכם, בתי בת החמש, מאשרת את התאוריה, מיישמת את הגנטיקה. כבר מגיל צעיר כל כך מבחינה בכל פרט, גם הקטן ביותר, ישר מגיבה, מביעה דעה. מבקשת, מספרת ובעיקר מזכירה וזוכרת…כל כך קטנה. כל כך הרבה היא כבר זוכרת.ואנחנו המלקטות הבוגרות, האמהות הרצות. החל מהמפגש טרום תחילת המסלול, סוקרות אנו אחת את השנייה. צבע הלק, הטייץ החדש, הגופייה הזוהרת, הזיק בעיניים (שאולי מספר על הערב שעבר) וממשיכות בכך גם עמוק בתוך מסלול הריצה, אם רצות בזוג או לבד.
רצה בין עקבות הבוקר שמתעורר. בהתחלה הראש שפוף מטה, מנסה להתרגל בשעה כה מוקדמת למאמץ שנדרש ממנו. העיניים סוקרות את השביל, מביטות על הסימנים שהשאירו חיות הלילה על החול המיושר. מביטה בצעדי, בצעדים של אלו הרצים לפני, סוקרת את תנועת הרגל, סידור הגרביים, הלכלוך על הנעליים ואפילו בודקת האם ברגע של ערפול מחשבה, שכחתי להסיר שערות מהרגליים….
מלקטת רגעים. מלקטת מחשבות.
הראש מתרומם לאיטו, מתבונן אט אט בסביבתו, בקבוצת הרצים שמלפנים, מסתובב ותוהה האם יש גם מאחור. מציץ אל השעון. בודק מימינו מביט לשמאלו.
ושום דבר בדרך לא מתפספס לי…עומס של פרטים שכל כך מיותר לי. ובכל זאת מביטה, בדרך לא רצונית מפנימה וזוכרת. מין תכונה כזו שדווקא בסיטואציות האלו כל כך מיותרת.
כל שינוי בתוואי המסלול מיד קופץ אל מול עיני, כל חיה שעוברת, קטנה כגדולה לא מתפספסת. מסמנת וי על כל מה שעד לפני תקופה היה ניצן, ועתה במלוא פריחתו ממלא את חושי. מביטה ברוכבים, ברצים, בהולכים. בחקלאים שיצאו ליום עבודתם, בטרקטור, בקומביין ואפילו בעגלון עם הסוס שעבר. מלקטת, ולא מפספסת.
היינו ונשארנו מלקטות. אוספות ומובילות. מנקות ומבשלות. מטפלות ומאכילות. מחנכות ומגדלות. דואגות לכולם מהקטן ועד הגדול. ובסופו של יום נרדמות…אבל לא לפני שדאגנו לבדוק שכולם מכוסים וכיבינו את כל האורות.
מהפיכה בתעשייה. מהפיכה במעמד האישה.
אכן כך?! אישה. אימא. רעיה. רצה למרחקים ארוכים.
סדר הכתיבה לא מקרי, סדר הכתיבה נתון לשינויים בכל רגע ומכל סיבה. מביטה בכבוד באלו השואלים "איך היא עושה את זה?" נזהרת מאלו הטוענים ש"בגלל זה היא עושה את זה". והריצה טובה היא. מביאה אותי לגמוע קילומטרז' של מחשבות, שצף של מילים בראש שלא נגמר, דיון פנימי עמוק על מה שנכון ומה לא. על הדרך, מהן השאלות, האם יש תשובות. סופגת המון מהסביבה שלי. לעיתים מתעלמת ולעיתים מפנימה.
השאלה תמיד תלויה באוויר. האם מותר לי לרצות לעצמי, לי, להילה?! והרי זה לא באמת חשוב אם אני רצה, מפסלת, רוקדת, אורגת או רוקמת מקרמה. לא הסצנה היא זו המכריעה את הכף. לא סוג הפעילות. מה שקופץ ומפריע לעין היא העשייה עצמה. שלפי הסביבה לא יכול להיות שלא מגיעה על חשבון הבית והמשפחה.
אני יודעת שגם במשוואה הזו ניתן למצוא רמות שונות של תעסוקה לנפש ולגוף. מכירה את עצמי טוב כדי להעיד שאני ממוקמת בתוך התחום החריג אך הנורמלי (בעיני) של אלו החיות בקצב גבוה מאוד. אותן נשים שלא מוותרות בשום תחום. אלו המצליחות לחבר בסינרגיה מושלמת את כל תחומי החיים שלהם, מבלי שעיסוק אחד יבוא על חשבון השני.
בימים בהם הכתיבה שלי מספרת על הדרך, על ההצלחות והקשיים. אני מוצאת את עצמי חשופה יותר. מבוקרת ונבחנת כמעט כל הזמן ע"י אנשים שעד כה לא העזו להגיד את אשר על ליבם.
כל כך קל היום לכתוב ולשלוח. לכתוב לפגוע ולשכוח.
המילים עשירות ביופיין הרב והיכולת שלהן לעטוף, לחבק ולהכיל, ישנם רגעים שהן כואבות כמו דקירות סכין חד בכל הגוף. טרם הצלחתי לבקר רגע בעידן הקרח ולרכוש לי את אותו עור של פיל נחשק. אותו מעיל שישמור עליי מביקורת, ממילים קשות, נימה צינית ומבט מזלזל. ואתם יודעים מה…גם אם אצליח להגיע לשם, לא חושבת שתהיה בי היכולת או הרצון לרכוש אחד כזה. אפילו שיוכל להיות המעיל הטוב ביותר עבורי. אני פשוט לא כזו.
ואתן, הנשים החזקות. החברות לנפש שלי, גם אם עדין אינכן יודעות זה. כל אחת מכן, בדרך המיוחדת בה בחרה. זו שמאירה את יומה, שממלאת אותה באנרגיות והמון טוב בליבה. מחזקת את הדרך שלכן. פוגשת אתכן כל יום על מסלול הריצה, בגן הילדים, בבית הספר, בכלבו הקיבוצי או בבית הקפה. יודעת לזהות אתכן. את האושר בעינכן. את הסיפור שעל לבכן.
כמוכן גם אני, בחרתי בדרך שלי. במסלול המקביל למסלול שלכן. אותו השביל שמאפשר לי לצמוח ולפרוח מבלי לדרוס או לרמוס את הפרחים האחרים שבגינה. בזכותו אני פורחת וצומחת למקומות טובים יותר, המאפשרים לי לאגור כוחות חדשים לעשייה טובה יותר ורגועה יותר בבית ובחוץ. והכוחות האלו מציפים ושוטפים במקביל ולא במקום.
השביל שגורם לי כל בוקר חדש לצבוע את חיי בכל צבעי הקשת, מעניק לי גדר להישען עליה בכוחות הפנימיים שלי שמחזקים אצלי את הרצון והידיעה שהדברים שאני רוצה – קורים.
כי אני רוצה. כי אני יכולה.
השביל שפעם הייתי מתייסרת בהליכתי עליו תוך מבט תמידי אל הכרזה שבאופק Good enough mother?
מנסה לעשות בכל כוחותיי להם. בשבילם. עד שבוקר אחד ראיתי עד כמה הדרך רחבה, עד כמה הדרך מלאה בדברים נפלאים שהם רק לי.
והתחלתי לקחת גם בשביל עצמי.
זו הדרך שלי. זו אני.
רצה ומחייכת אל העולם. וכבר לא מצפה שיחייך אלי בחזרה. בשביל מי שצריך אני כבר שם. שלמה ומקבלת שלעולם לא אהיה מושלמת.
עוד שבוע אימונים חולף לו. מתרכזת בהחלמת הקרסול. משתדלת לא להעמיס מעבר. ממשיכה עם הקומפרסים ותרגילי החיזוק לרצועות. ריצה מרגשת ממתינה לי ביום שישי. שעתיים לאורך חוף הים עם חברי לקורס מדריכי הריצה.
והפעם מתכון חביב ומתקתק. הפינוק הכי מתוק שנמס בפה מיד לאחר אימון מיוזע.
עוגיות גרנולה עם שוקולד מריר
עוגיות גרנולה עם שוקולד מריר
• 3 כוסות שיבולת שועל
• 3 ביצים
• כוס סוכר חום
• 3/4 כוס שמן קנולה
• 2 שקיות סוכר וניל
• חצי כוס קמח מלא
• כפית אבקת סודה לשתייה
• כפית קינמון
• כפית מלח
• שקית שוקולד צ'יפס מריר. עדיף 60/70% מוצקי קקאו.
• מערבבים את הביצים השמן והסוכר. מוסיפים אש שאר הרכיבים. מערבבים יחד לעיסה אחידה.
• בעזרת כפית מסדרים בתבנית כל פעם קצת מהעיסה. אופים ב150 מעלות כ 20 דקות.
זה מתכון מנצח לכל הזדמנות. מבטיחה באחריות!
25.10.2012
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
