מקלחת ראשונה שמסכמת את המרתון הראשון של חיי (איזו דרמטיות … תודו שיש לי את זה). כאב צורב וחד בכפות הרגליים. זהו, הלך עלי. עוד ציפורן נשברה ונפלה. עוד אחת נאבקת להישאר. השורדת האחרונה בשורה
מאת:הילה לביא
כפכף האצבע שלי מביט אליי מהפינה, פוער את פיו ושואג עלי "שכחי ממני ומהלק ברגליים בקיץ הקרוב".
איך שוב הצלחתי לדפוק לי את הלוק הנשי והרך. קולה של הפדיקוריסטית שלי מהדהד ברקע "את והריצות שלך". נכון שאתן מכירות את זה? נכון שאתם מכירים את זה? כן, כן… אתם. הגברים עם הרגליים והחזה המגולח. באמת חשבתם שאנחנו לא שמות לב?!
חשבתי שברגע שעזבתי את אימוני הטריאתלון ונשארתי רק על מסלול הריצה, אולי הדברים ייראו אחרת.
ביום ראשון, יום המנוחה שלי, הייתי נכנסת בשמחה אל מכון הקוסמטיקה, מתפנקת לי בצבע חדש, (אדום, כמובן) ואחרי אימון אחד בבריכה או בים כבר מתקלפת לגמרי. וככה, מפאת חוסר זמן מוצאת את עצמי גוררת אצבעות עם ציפורניים ספק צבועות ספק לא במשך ימים שלמים. ולכי תסבירי למישהו ותצפי גם שיבין, שזה רק בגלל שהשתדלתי להרגיש את המים, להאריך את תנועת האצבעות והידיים. ואם במקרה משהו הצליח, ואיכות הלק הפעם הייתה משובחת במיוחד והצבע שרד, ברכיבה הקרובה כבר נאלצתי להחליף פנצ'ר או לסדר את השרשרת שנפלה, ואופס! ציפורן אחת נשברה.
|
בואו נדבר על זה
על כל התופעות המוזרות האלו, שכנראה לא היינו פוגשים אם לא היינו עוסקים באינטנסיביות כזו בריצה/שחייה/רכיבה.
אז איך באמת מונעים את הפגיעה בציפורני הרגליים?
אני יודעת שהפתרון הקל והמומלץ ביותר הוא פשוט לרוץ יחפים. אממה…לא מתאים לכולנו.
העומס
שמופעל על כפות הרגליים עצום במהלך הריצה, זה גורם לכף הרגל לנוע כל הזמן קדימה בתוך הנעל, ובעצם מדמה פגיעה חוזרת של האצבעות בקיר. ו…אאוץ' כמה שזה כואב לנו כאשר בטעות אנחנו בועטים עם רגל יחפה בקיר, או נתקלים בפינה של הארון. במקרה הזה הפגיעה לא מהירה וחדה, אלא איטית ומתמשכת. הפתרון הראשון והמומלץ ביותר הוא רכישה של נעל ריצה בין מידה לשתי מידות וחצי מעל המידה היום יומית שלנו. כך נאפשר לרגל תנועה חופשית בתוך הנעל עם מינימום חיכוך בדפנות. |
|
הדבר השני שנדאג לו, הוא גרב מתאימה. באופן אישי אני אוהבת את גרבי הכותנה הפשוטים והרכים, מה שנקרא בפי העם "גרבי חיילות". למשקיענים ממש, ישנו מגוון רחב של גרבי ריצה מנדפים ברמה מאוד גבוה.
גם כאן נמצא פטנט מדליק, המגיע בצורה של תחבושת אלסטית אישית לכל אצבע. במקרה ואכן ישנה בעיה קבועה או רגישות יתר, ניתן לרכוש אותן בכל פארם או חנות ריצה, ולהגן גם על האצבעות הקטנות. להורים שבינכם זה בטח יזכיר את הגרביים הצבעוניים של סבא טוביה.
ואם כל זה לא עזר, נו שוין… נסו את המתכון הבא: גיגית של מים חמים, חצי כוס שמן זית, מעט חומץ וסבון גוף. להשרות את הרגלים כ20 דקות 3 פעמים בשבוע. תרופה מהסבתא שאמנם לא מצמיחה ציפורניים אבל עושה פלאים!
בואו נתקדם מעלה.
השחיינים, הטריאתלטים, הרצים וגם הרוכבים, כולכם בטח נפגשתם לפחות פעם בעונה בשפשפת המציקה, ולעיתים אף משביתה.
מוצר חובה בארון שלנו הוא הוזלין. המשחה הכי פשוטה ויעילה שיש. בתחום שלנו, בבקשה בלי פנטזיות.
אני זוכרת את שיחת ההכנה הראשונה בה השתתפתי לקראת טריאתלון הנשים. נעמי וינשטוק הסבירה לנו על ההכנות שלה החל ממריחת הוזלין ועד הקפיצה למים. ישבתי ורשמתי והייתי בטוחה שהגזימה.
את טריאתלון הנשים הראשון שהשתתפתי בו סיימתי עם שפשפת מזעזעת, שנבעה מן הסתם מזה שלא הפנמתי את מה שהסבירו לי. החול והמלח מצאו את דרכם לכל מקום בגוף שלי, ואם נשאר עוד מקום לספק קל, הרכיבה והריצה נתנו את הפוש האחרון לצריבה המעיקה.
מאז, לא תתפסו אותי לא מוכנה. מורחת בנדיבות. לא מפספסת אף חלקה טובה.
ממשיכים ועולים
פטמות מדממות, שם מבהיל לתופעה מוכרת. את צמד המילים האלו הייתי שומעת רק בהקשר של תינוקות והנקה. והנה גם כאן, על מסלול הריצה. לרוב תמצאו גברים הסובלים מהתופעה הזו, הנוצרת בעקבות חיכוך של החולצה עם הגוף המביא לפצעי שפשוף ולעיתים רבות לדימום.
אז מה עושים? לנו, הצד הנשי, החזייה (המרופדת) עוזרת למנוע זאת. באין חזייה המתאימה לגברים, תמיד אפשר למרוח וזלין, להשתמש בפלסטרים רגילים או להשקיע בפלסטרים ייעודיים.
צילום: עומר מנוס "צלם הבית"
ומה עם סימני השיזוף השונים? אתם צודקים, כל גופיה או מכנסיים משאירים את חותמם. שלא לדבר על סימן השיזוף שמשאירים משקפי השמש ושעוני הדופק השונים.
כאן הפתרון ממש פשוט. קרם הגנה והרבה. כובע טוב. וחולצה מתאימה. ולא, אל תנסו לשכנע אותי לוותר על הגופייה… שכחתם שבסוף גם צריך תמונה טובה?
יש גם את הסימנים שלא רואים. כן, כן. אלו שמגיעים בצורה של בטן תפוחה אחרי 4 ג'לים או יותר.
טוב, מה אני אגיד לכם… חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי מזור או תרופה. כנראה שבמקרה הזה הכול עניין של ניסוי וטעייה.
גם כאן השוק מאוד רחב והטעם מגוון. לקח לי זמן רב להגיע לסוג הג'לים שלא מביא אותי לתחושת הקאה. ותודה לאייל שטרן שהכיר לי את HIGH5.
ואחרי כל זה, מה בסך הכול אנחנו רוצים. איזו תמונה יפה שתהיה לנו למזכרת. אחת זוהרת שנשארת.
3.3.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
