אחד המאפיינים המשמעותיים שיש לספורטאי – שספורט הוא דרך חייו – נקרא resilience. אינני סגור על משמעות המושג בשפה העברית אך הוא מתאר את יכולת האדם לחזור או להסתגל למסלול חיים לאחר שחווה קטסטרופה, משבר בלתי צפוי, טראומה, או אובדן משמעותי בחייו. היכולת לחזור לעיסוק בספורט איננה ברורה מאליה וקלה לעשייה
מאת:פרופסור אלי כרמלי
לפני מספר ימים שבתי מהאיטי. טיפלתי במספר ניצולי הרעש. אז, ב 12 בינואר 2010 בדיוק בשעה 16:53 האדמה רעדה שם, והרעש עבר מתחת לקרקע והמיט בתי אבן ותשתיות, המית בני אדם וזרע שבר רב. את הכולירה הדבירו, אך הדחיסות, הלכלוך והמלריה עדין בכל פינה.
נחיתת מטוס של חברת AA ב"שדה התעופה" של פורט או פרינס, מסתיימת אל תוך טרמינל מאולתר (הקודם טרם שוקם) המוביל אותך לאולם גדוש אנשים, חם, לח, דביק וחשוך שבו המזוודות מוטלות כחללי קרב אחת על גבי השנייה. שעתיים לאחר חיפוש מייגע אחר מזוודתי העלה חרס. נו, אול מחר היא תגיע?
ברוכים הבאים, אני אומר לעצמי, למקום פוסט אפוקליפטי. היציאה לאור השמש היוקדת והמסנוורת ואל תוך אוויר העיר, מקבלים את פניך בדחיסות של אנשים רבים המתרוצצים על כביש ועטים עליך בהצעה לשירותי גרירה, הסעה וכדומה.
הנסיעה ברכב על כביש מקורטע, כביש טרשים עם מהמורות וחצץ, מזדחלת ומהממת, ואני מביט במבט חודר החוצה מבעד לחלון.
בכל עיקול נראים אנשים שוטפים פנים במים שיוצקים מדלי כאילו להפיח חיים, להתרענן מעט. לצידי הכבישים משתרעים אנשים ומרכולתם, דחוקים זה ליד זה. רבים יושבים על סמרטוטיהם בצד הדרך ולצידם עגלות עמוסות מלבושים, נעליים או פירות טרופיים טריים.
עיר ללא הפסקה, כמו נמלים חרוצות, בתנועה ללא הפסקה, גוררים מריצות ברזל ובהן חפצים שונים. המוני בני אדם, ילדים ונשים מדדים לאורך הדרכים בעיר מוכת חום, לחות, צפיפות, לכלוך ועוני. הלב מתחיל להיקרע. ואז לנגד עינך, ניצבים בפאתי העיר בבושת פנים בתים קרוסים, שאריות זרויות של עיי הריסות וגגות בתים כנפולת של עלי שלכת, מדרגות קרוסות שאינן מובילות לשום מקום, כנסיות ערומות כשלדים, בתי מגורים כמו ניתלים על קביים ובתי מימשל נוטים במטושטש על צידם. במקום שבו פעם עמד זקוף ופרוש בניין הנשיאות נראה כעת כמו עוגת כלה ממוטטת ומושפלת.
הנסיעה ברכב משיקה לאורך שפתי המדרכות, עליהן יושבים אנשים בשיכול או בפיסוק רגליים, ולפניהם ניצבים קלחי תירס על מנגל, בננות שחורות מסודרות בסיר נירוסטה ישן, קונוס הפוך שסביבו מסודרות תרופות בצבעים שונים, ערמות של קנה סוכר שקליפתם מושחזת בתנועות קצרות ומהירות של חרב קצרה, בקבוקי פלסטיק של שתייה 'פאנץ פירות' שקועים בקוביות קרח ומוכנים כל רגע להישלף תמורת 20 גודס (כחצי דולר), וסלסלות נצרים בהם תבלינים וזרעים בעלי ריחות חזקים ושלל צבעים נפלאים.
המוני בני אדם עוטים בלואים ומשתרכים בריפיון בבגדיהם, מכתתים את רגליהם בכביש הסדוק שנראה לא פעם כמו צלחת מנותצת. אנשים רבים מחזיקים מטאטאים לפילוס הדרך וליצירת ערמות של פסולת ואשפה בכל מספר מטרים. על הרצפה מונחים ניירות עיתונים ישנים, קלטות וידאו וספרים, עבודות עץ תלויים על חבלים.
אבק ועשן לבן עולים מן הקרקע כערפל ומחווירים את היום. בורות הכביש מטלטלים את הרכב כמו סירה, ומי השפכים יוצרים שלוליות כהות של מי קילוחים אותן הנהג חוצה במיומנות רבה. מכוניות רבות ברחוב מכוסות אבק, ועל רובן עקבות של חלודה ופח מעוך. לעיתים מגיחים להם בגאון האוטובוסים הצבעוניים (טאפ טאפ בשפת המקומיים) בעלי 'פרונט' / פני דרקון או מפלצת המוסיפים צבע ססגוני ורעש לסביבה.
המראות והריחות חודרים חזק ומהר להכרה ונשארים שם זמן רב. וכך, בכל יום, בכל בוקר ועד שקיעת החמה. בערב אורות קלושים מאירים את הבתים, הצריפים, האוהלים, הפחונים ובצדדי הדרכים מדורות בוערות ופתילות אש המעניקים אור גופריתי עמום ועשן אפור וריחני.
משהו בעיר הזו מעורר מייד מחשבות, מעיר אותך לחלום של מציאות ועולם אחר. אני מהרהר בתוכי, על מה הם חושבים כל יום? מה הם היו באמת רוצים או חולמים לעשות? מה מניע אותם? אולי מחר יהיה טוב יותר? כיצד הם מצליחים לשרוד?
צריך לחיות בהאיטי מספר ימים על מנת להכיר את האנשים, לחוש אותם, לגעת בהם, ולהתחיל להבין את המשמעות האמיתית של המושג resilience 'עמידות/הסתגלות/התפכחות' או ולהבהיר לך מדוע אתה חש אמפטייה רבה יווצאת דופן לאנשים הללו.
שיקום פיזי או נפשי של אנשים ששרדו אסון טבע ומחלות פאטליות איננו מובן מאליו. למרות הקשיים העצומים שהם נמצאים בתוכם, במציאות קודרת שקשה לתארה, אין אתה מתרשם מפאניקה, יגון עמוק, ייאוש, אפטיות וחידלון. לעיתים התמונה המצטיירת היא הפוכה משהוא.
בדרך שקטה ומופנמת, לא מתלהמת ומהירה יחסית, הם לומדים להתנייד עם כסא גלגלים בדרך חתחתים, ללכת עם קביים ישנות מעץ או עם פרוטזה חדשה, באופן אינטואיטיבי ואינסטינקטיבי הם מיתרגלים די בקלות לדרכי עולם חדשות. קשה לתפוס ולהבין זאת! הם הרי "היו אמורים" להיות בהלם פוסט טראומתי, או ב'קפאון רעש אדמה' 'Earthquake Freeze’ כמו שמאפיין לעיתים חולה פרקינסון בנסותו לחצות סף של דלת.
הרהור פנימי עולה בתוכי, האם הם במצב של הכחשה, באובדן זיכרון או כושר שיפוט לקוי? לעיתים אף נדמה שהם בקלות צלחו את השלב הראשוני של איחוי והתאוששות וממשיכים קדימה. כך או אחרת, תושבי האיטי הם אנשים חרוצים ונחרצים, נעימים ואדיבים, מקווים לטוב ומשרים עליך אווירה חיונית של הישרדות, של רצון עז לחיות, אוחזים בחיים בציפורניהם, מלאי תקווה וחדורי אמונה לעבר עתיד שקשה לדמיין, אך זוהר בליבם בכל בוקר מחדש.
ואתה רואה שהם באמת ראויים לחסד ולעזרה, ואתה חש סיפוק עצמי עמוק שזכית להעניק להם זאת אפילו אך מעט.
כל המאמרים של פרופסור אלי כרמלי בשוונג
פרופ' אלי כרמלי
הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפיזיותרפיה
