הבטיחו "ים פלאטה", וזה בדיוק מה שהיה, אם ב"פלאטה" אתם מתכוונים לגלים של מטר וחצי, רוחות סערה, סופות רעמים וגשם זלעפות

מאת:חגי אשלגי, צילומים: דנה פלג

• כתבה לקראת משחה 3 ימים ב-3 ימים – כאן
• היום הראשון – אוי כנרת שלי
• היום השני- גשם, רוח וסערה לא עצרו את היום השני
• היום השלישי- אילת

הכנה והיערכות
האמת היא שההכנות שלי לשחיית ה-10 ק"מ הראשונה בחיי, במסגרת משחה היום השני של משחה "שלושה ימים" בים התיכון, לקתה מאד בחסר.

בנוסף לכך, מאחר ומעולם לא שחיתי יותר מ-5 ק"מ רצוף, ומאחר והמרחקים "האיכותיים" ביותר שלי הם נעים איפשהו בין 30 ל-40 מטרים (כולל ראיות מוצקות בדמות חרחורי גסיסה ב-10 המטרים האחרונים של ספרינטים ל-50 מטרים), המתח לקראת חתירה ימית של 10 ק"מ היה בהתאם. בעיצומן של החרדות, הודיע לי גדי כץ ש"לא ידענו איפה לשבץ אותך, אז הכנסנו אותך לקבוצה המהירה ביותר". בדיוק כדור ההרגעה שהייתי צריך – לרדוף 10 ק"מ אחרי שחייני מרחקים מנוסים בלב ים. נשמע מבטיח.

מאחר ומקטע הים התיכון בשלושה ימים נועד להתחיל ולהסתיים בחוף בית ינאי (חוף הבית של מרבית שחייני קבוצת "אקוותיקים" בה אני שוחה), ובמטרה להקל קצת על המתח והדאגה, החלטתי לקפוץ עם חבר לחוף יום לפני המשחה כדי "להרגיש את המים". טעות.

ה"הרגשה" הייתה גרועה. כרגיל התחלנו לשחות דרומה לכיוון חוף נעורים. אחרי עשר דקות היה ברור שזה לא מתקדם. גלים וסחף הלמו בפרצוף, תנועות הידיים לא היו קרובות להיכנס לקצב ולאיזון, ההתקדמות הייתה בין אומללה לנלעגת. הרוח העיפה קצף לבן על פני פסגות הגלים – "ברבורים" בלשון השייטים.

החלטנו לפנות צפונה לכיוון שפך נחל אלכסנדר ומכמורת, ולחזור בהליכה משם. כאן העסק כבר עבד יותר טוב. עדיין לא קל לשחות, עדיין מאד מטלטל, אבל לפחות אפשרי. נקודת האור היחידה הייתה ראות טובה של הקרקעית. הרוחות על פני המים לא חדרו לעומק הים ולא ערבלו את החול. הניווט לפי סימני אדוות החול בקרקעית, אפשרי.

אחרי יציאה מהחוף, הועבר המידע אודות הים הסוער. דרגי הנהלת משחה שלושת הימים התייעצו בינם לבין עצמם והוחלט להתאים את המסלול, מחשש שהים ימשיך להיות סוער גם למחרת. מקטע הים התיכון יבוצע בכיוון אחד – צפונה בלבד. אוטובוס ייקח את השחיינים מבית ינאי לחוף ארגמן בנתניה, ומשם תתבצע שחייה של 10 ק"מ חזרה לבית ינאי. נשמע סביר.

האמת, אחרי בדיקה מקרוב של מצב היום בבוקר יום חמישי, ההיסוסים לגבי השתתפותי במשחה רק גדלו. אך מאחר והסיור המוקדם שלי בחוף היה בין הגורמים לשינוי נתיב המשחה, הרגשתי תחושת אחריות מסוימת והחלטתי להתייצב בבוקר, גם אם לא כדי לשחות, אלא רק ללוות.

למרות זאת, הוחלט לאכול הרבה אורז בערב קודם, ללכת לישון מוקדם ולכוון שעון מעורר. מי יודע, אולי תהיה זאת השכמה עוצמתית.

התכנסות
אז זהו, שלא. זאת הייתה שכמה דרדל'ה. היגררות מהמיטה והתלבטות נוספת. לוקחים בגד ים ומשקפת או מוותרים? יאללה – נכין הכל כדי שלפחות תהיה הזדמנות להחליט במקום. עוד כוס מים, עוד קפה, עוד בננה ועוד שני סנדוויצ'ים זריזים של בוקר כדי להרגיע את המתח ונוסעים לחוף. גשם.

אני פוגש את אריק פרי בחוף והדבר הראשון שהוא אומר זה "יש לך מזל שלא היית כאן לפני עשר דקות. ירד גשם שוטף". מבט מרחוק ואחר כך מקרוב על הים, מלמד שעבר עליו לילה קשה. הוא לא נרגע, אלא להיפך. מחשש לפגיעה ברגשות, נמנעתי אפילו לשאול את המבטיחים מה קרה ל"ים פלאטה" שהובטח. זמן של שמיים קודרים וים סוער (שאתה אמור להיכנס אליו) הוא לא זמן טוב לעקיצות.

פתאום מגיע האוטובוס שאמור לקחת אותנו לנתניה, ולמעשה מציב עובדות בשטח. בלי מחשבה, מורידים את הבגדים, נשארים עם בגד הים ומשקפת ביד, מורחים ווזלין על הצוואר ובית השחי ועולים לאוטובוס.

נסיעת האוטובוס וההגעה לחוף
הדבר הכי אותנטי ושפוי בנסיעת האוטובוס בפרט ובמשחה הזה בכלל, היה נהג האוטובוס. בחור חביב בשנות ה-50 לחייו, לבוש בסוודר חם, ובגלל שבאמת לא היה לו נעים מאיתנו, הוא התאמץ קשות להסתיר את החיוך. לא הצליח לו. בסוף הוא התפוצץ מצחוק. 50 חבר'ה עולים חצי ערומים לאוטובוס בגשם בשש בבוקר. הוא אפילו לא צריך היה לשאול אם אנחנו נורמאלים. אם מישהו היה מצלצל בפעמון, ברור שהתחנה הבאה הייתה אשפוז כפוי.

הנסיעה לחוף ארגמן מזכירה את נסיעות הטיולית למסלולי ההמראה לפני צניחה. אתה יודע שאתה לא חייב, וגם לא ממש שמח להיות שם, אבל ככל שמתקדמת הנסיעה מתקדמת ההשלמה עם הגזרה. איידה נתניה!

אחרי נסיעה מתפתלת יורדים לחוף. בחוף מסעדה חשוכה. בפנים חבורה של חמישה גברים בריאי גוף שללא ספק נמצאים שם לפחות 7-8 שעות, וממשיכים משחק קלפים מהערב הקודם. הצצתי מהחלון לתוך המסעדה ושאלתי אם יש שירותים פתוחים. כולם הפנו את מבטם לאחד, כנראה מברי הרשות במקום. הוא ינק עוד שאכטה, הרים חצי עין מהקלפים שבידו, שיחרר עשן מהאף ואמר "לא". אין צורך לשאול שוב.

על החוף, גדי מחלק את הקבוצות. סופרים את האנשים, מזהים את מובילי הקבוצות, עושים היכרות קצרה, רואים מי יהיה הקיאק המלווה, ופתאום נכנסים למים מול הגלים, ממש כשהשמיים מתחילים שוב לטפטף.

שחייה
מי אחרי חלוקת "מספרי ברזל", השחייה מתחילה בהזיה מוחלטת בתוך שבר ענן וסופת רעמים. רואים בעיקר את קרקעית הים, אבל ניסיון לתצפת קדימה נדון לכישלון. הכל שטוף בגשם זלעפות. אפילו כשמפנים את הראש הצדה לנשום, הפה מתמלא במי גשם. הטיפות הענקיות דופקות על הראש כמו אבני ברד בגודל של גולות. זה לא נראה אמיתי. הניווט מתבצע באמצעות קווי החול, מגמת ההתרחקות מהחוף, והתמקדות על הגב של הקיאקיסטית הרטובה מורן שמתגברת על הסערה באומץ. אחרי כמה דקות הגשם נרגע ונפסק.

עוצרים, בודקים שכל הקבוצה נמצאת, וממשיכים. כאן חובה להודות לבעלי הניסיון. אין לי מושג באיזה קצב שוחים 10 ק"מ. אני מבין שמבחינת קצב אני לא בכיוון, ונכנס על הרגליים של מישהו כדי ליישר קו. בהדרגה, מתחילים לקלוט את הקצב המתאים ומתחילים להתרגל לגלים. הפסקה קצרה ראשונה אחרי קצת יותר מ-2 ק"מ, וכולם כבר נרגעו. מבחינת נקודות ציון בחוף עברנו את מלון כרמל ואנחנו מתקרבים לחוף סירונית. מוכרזת הפסקת אוכל בעוד כרבע שעה וממשיכים לשחות.

הפסקת האוכל הראשונה כבר קרובה יותר ל-4 ק"מ. סירת מנוע מפטרלת צמוד לכל קבוצה, וסירת המנוע שלנו מתקרבת עם ג'לים, מים ומשקה איזוטוני. לא בדיוק בוקר בצימר מפנק, אבל באין ציפור שיר… אוכלים ג'ל, שותים קצת מים וקצת משקה איזוטוני בצבע מפוקפק, וממשיכים. כשהפה כל-כך מלוח, תחושת הטעם ממילא מתקהה. אחרי הפסקת האוכל והשתייה הבטן המלאה מקשה על השחייה, ולוקח לפחות עשר דקות לחזור לקצב נוח.

מכאן, כבר יש כיוונים וזמנים שנותנים השחיינים המקומיים. עוזי תשובה נותן זמנים מחוף מלון הבלו-ביי לחוף נעורים. חוזרים לשחות. מעת לעת עוצרים לראות שכולם ביחד, פחות או יותר באותו קצב, ולא מתפזרים מערבה או מזרחה. הים ממשיך לעלות, אבל נסבל.

בחוף נעורים עצירת תדלוק שנייה. מכאן זה כבר לחלוטין מגרש ביתי עבורי. העובדה שאני מכיר מכאן כל סלע וכל כפל קרקע מתחת למים מקלה מאד. קצת יותר משני ק"מ מנעורים לבית ינאי. נקודת הציון של "המדרגה הלבנה" בחצי גובה הצוק בבית ינאי (שידועה גם בכינוי "הג'קוזי של אבקסיס" או "הג'קוזי של קהאן" – תלוי את מי שואלים, וכל קשר למציאות קרוב לוודאי מקרי) מצויה קילומטר אחד לפני סוכת המציל של בית ינאי. סלעי הקרקעית עם תעלות הלוקוסים נותרות מאחורינו בערך 800 מטרים לפני סוכת המציל. מי שטורח להתבונן, רואה גם את ידידינו הסרטנים נוהגים כמנהגם.

סיום
הגלים עולים עוד יותר, אבל מבחינתי זה כמו כניסה הביתה. מהמים יוצאת כל הקבוצה הראשונה כמעט באותו זמן, בתפזורת לאורך החוף. הגענו.

על החוף שי לביא חבר מהקבוצה, שעשה בעצמו שחיית בוקר ולא מבין מה פתאום שחיתי 10 ק"מ. אין באמת הסבר. זה אולי לא מרחק בשבילי, אבל ברגע שלבשתי את בגד הים בבוקר, בלי שהצהרתי זאת, כנראה כבר לא הייתה דרך חזרה.

מכאן, מקלחת בחוף, מתלבשים, מקבלים את פני הדבוקה השנייה והשלישית שגם בהן כולם מסיימים בכבוד גדול. עכשיו אפשר לאכול ארוחת בוקר אמיתית וטובה בפריסה של 3 ימים ב-3 ימים.

מבחינתי, הפעם זה נגמר בים אחד. 10 ק"מ בים סוער אחד ביום גשום אחד, זה מספיק טוב בשביל פעם ראשונה. מספיק טוב בשביל 2012. אולי נוסיף ים אחד בשנה הבאה? לשאלה הזאת יש לי את אותה תשובה ברורה וחד משמעית שעניתי כשגדי כץ דיבר איתי בפעם הראשונה על שחייה של עשרה ק"מ: לאאאא…