תקופת ההסתגלות שלי עברה בצורה משעשעת למדי. תחילה הצטיידתי בביגוד המתאים לריצה בטמפרטורות מתחת לאפס. הצטיידתי גם במנוי לחדר כושר,אני מודה, אבל זה רק בשל הימים הקצרים מאד שבהם אין לי מספיק שעות אור.
אחרי שהייתי מצויידת ולא נותרה ברירה להשתמש בציוד המפואר שרכשתי הייתי בודקת לפני כל ריצה מה הטמפרטורה בחוץ. מצחיק שהיום 3-4 מעלות זה מזג אויר נפלא, מינוס שתי מעלות ,תתפלאו, זה בהחלט סביר, וקר יותר מזה פשוט מצריך חימום ארוך מאד.

העניין הוא, שהתחרויות בברלין מתקיימות בכל מזג אויר. לכן זה לא נדיר לראות בימים של מינוס חמש מעלות ולעיתים יותר קר מזה אנשים רצים ברחובות. כך גם אני, השתתפתי בתחרות הראשונה שלי שלא התבטלה למרות השלג הכבד שירד.

בדרך לתחרות בקושי שנראו אנשים ברחובות. השלג ירד כל הלילה ולא הפסיק לרדת במשך שעות ארוכות. התחרות למרחק של עשרה קילומטרים כללה ארבע הקפות של 2.4 ק"מ וסיום באיצטדיון. הזינוק היה בשעה 11 בבוקר. כמה דקות לפני הזינוק נאספו כל הרצים על השביל. לא היו הרבה משתתפים, לכולם היה קצת קר, כולם עמדו על השלג וספגו את זה שיורד, אף אחד לא התלונן וכולם, היו במצב רוח טוב.

היה משהו קסום בריצה הזאת. השלג לא מרעיש כמו הגשם. לא מציק או מגיע מכל מיני כיוונים. הוא פשוט ממלא את האויר בחלקיקים לבנים. שמעתי רק את רחש הצעדים על השביל ואת הנשימות. בתחילת כל הקפה היתה עלייה, מלמטה היא נראתה כמו שובל לבן ארוך. לאחר מכן היתה ירידה, גם בה וגם בסיבובים כולם האטו כדי לא להחליק. בחלק מהמסלול הספיקו לפנות את השלג אז יכולנו להגביר את הקצב.

מלפני ומאחורי נפתח פער, כך שמדי פעם הייתי לבד בתוך שדה לבן. הכניסה לאיצטדיון היתה רגע מיוחד. כל האיצטדיון היה מכוסה לגמרי בשלג והמסלול סומן בקונוסים. את ההקפה האחרונה רצתי צמוד אליהם ועקבתי אחרי העקבות שיצרו הרצים לפני.
האיצטדיון היה ריק,כמובן. מלבד כמה אנשים בקו הסיום: צלם, רושם תוצאות ומספר מועט של מעודדים שחיכו לרצים.

לא היו מים במהלך הריצה,אבל הגישו תה חם בסיום, בתוך המבנה שצמוד לאיצטדיון.
בתוך קערה ענקית היו שברי שוקולד, ואולי כפרס חורפי, חילקו קרמבו לכולם.