הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של מרתון תל-אביב 2009 נבחרו מתוך 23 סיפורים קצרים שהשתתפו, הבחירה הייתה קשה וכמות המועמדים הייתה גדולה. ברכות לזוכים
מאת:יריב זרביב
23 סיפורים קצרים השתתפו בתחרות הסיפור הקצר של מרתון תל-אביב. הבחירה הייתה קשה וכמות המועמדים הייתה גדולה.
במקום הראשון נבחר סיפורה של Devorri / על אנשים יפים. סיפור המתאר תהליך הכנה והשתתפות בפעם הראשונה במרוץ ה- 10 קילומטרים, אך הגיבורים בסיפורה הם דווקא האנשים הזרים שהיו סביבה לאורך כול הדרך. Devorri זכתה בפרס הראשון – שעון פולאר RS200SD.
"בחור ג’ינג’י נחמד יצא ממנו כשהוא מלווה רץ עיוור מראש העין, על קו הזינוק הם יצאו לריצה יחד יד ביד. הבטתי סביבי על קו הזינוק, ראיתי אנשים שמשוחחים זה עם זה, מרגישים חלק, שוברים מסכות וזגוגיות, הופכים להיות דבוקה אחת של לב שלם." אנשים יפים. (את הגרסה הערוכה תוכלו לקרא בהמשך)
במקום השני נבחר סיפורה של שירה / לא יאמן מה למדתי במרתון תל אביב. אם לשני בנים, שהחליטה לעזוב את שגרת הקפה והמאפה ולרוץ בפעם הראשונה בחייה את מרוץ ה- 10 קילומטרים. התובנות אליהן הגיעה שירה, דרך ההכנות ועד סיום המרוץ הן מסעירות ואף מדהימות למשהי שזה עתה החלה לרוץ. שירה זכתה בפרס השני, משקפי אוקלי מדגם straight.
"אז הכול התחיל. התחיל הרצון להוריד במשקל, המשיך בניסיונות להיכנס לכושר בדרך המהירה ביותר, והסתיים באהבה לריצה. אבל, כשאני משחזרת את שלושת החודשים האחרונים, ואת המרוץ עצמו, אני יכולה להגיד שלמדתי הרבה על ריצה, על עצמי ועל הסובבים אותי." ואכן למדה דברים רבים.
במקום השלישי נבחר סיפורו של י.א.ר / נקמה במרתון תל אביב. סיפור מקסים, המתאר את השפעת הפרידה מאהובתו וההתרגשות לפגוש אותה בקו הסיום של מרוץ ה- 10 קילומטרים. י.א.ר זכה בפרס השלישי, שתי חבילות ג’ל של חברת GU.
"פתאום אני רואה אותה בקהל, בבגדים ספורטיביים פשוטים, מאופקת כתמיד, מעמידה פנים כאילו היא לא רואה אותי בין מאות הרצים הלבושים חולצה כתומה וכובע לבן. אני מסתכל על לוח התוצאות ומקבל הלם – 40:05. הצלחתי, אני לא מאמין, הבסתי את שנוא נפשי." נקמה מתוקה.
תודה לכול המשתתפים בתחרות: לאביאל, אורטל קרן, אילת, איתן וויסבקר, אלון, אליה, אסף פלד, גיל סלוביק, לירן גרנסיה, גור קריאטי, אבי א, יפעת כהן, ערן גולני, רמי, יהונתן רימון, משה פלישמן, צביקה יהלום, שי שגב ולידידנו הטוב אברום על תפילת הדרך לרצים.
אתם מוזמנים לקרא את הזוכה במקום ראשון
על אנשים יפים / Devorri
בסך הכול רציתי לקחת חלק בעולם אחר. עולם שבו אנשים מסוגלים לאהוב ולהעריך באופן נקי לגמרי, עולם שאוכל להיות בו ערומה לחלוטין מדעות קדומות ונטולת הפוזות והמשקפיים, לצאת מהמחשבות על טעות, אחרי טעות, אחרי טעות, שעשיתי. ואולי, כמו אצל אחרים, גיל ה- 40 יצר אצלי את התחושה, שריצה היא משהו שאני יכולה לתת לעצמי במתנה, דבר שלא ידרוש ממני כלום בתמורה ושאני מסוגלת להתמודד איתו ולהכיל אותו במלואו.
אז התחלתי לרוץ.
בחודש אוקטובר, רוחות מרתון תל אביב החלו לנשב באוויר, אמרתי לעצמי, ’הנה הזדמנות ליעד אסטרטגי.’ אחרי שנים מאוד ארוכות שלא רצתי, התחלתי מחדש, מאפס. טיפסתי משלושה צעדים למאה, לשלושה ק"מ, לשישה ולשבעה. השרירים נתפסו בשוקיים ולא יכולתי לרדת מדרגות בכלל. כשניגשתי לקופ"ח הרופא אמר לי, "גברת, קצת מגנזיום ותהיי כמו חדשה."
חודשיים שרף לי בטרוף. הרופא מקופ"ח התקשר לבדוק אם חזרתי לרוץ, ואני חשבתי, ממתי מתקשרים מקופ"ח כדי לראות מה שלומי? לא רציתי לשקר לו, אז חזרתי לרוץ בפארק הירקון, הלוך ושוב עד שהתעייפתי. מריצה לריצה המסלול הפך מוכר יותר. אישה עם שיער לבן, שזופה מאוד ומבנה גופה דק, נופפה לי מידי בוקר לשלום. הדייג הקבוע מול האולפן השקוף, האיש ממרת"א עם החולצה האדומה או השחורה-דהה והאיש המבוגר שהלך מהר ממני, כולם חייכו לעברי, גם השניים מאיילות אנדיור עם הריצה האופיינית והקלילה על קצות האצבעות, הרימו לעברי אגודלים בשש בבוקר.
כך התחלתי לזהות את המשוגעים לאור, ה מ ר ח ק י ם ולים.
אני, שהרגשתי שאין לי אף אדם בעולם שמחייך אלי, ומוכנה הייתי למכור הכול בשביל מילה טובה או חיזוק חיובי, מקבלת לפתע פרגון מאנשים זרים לגמרי, כמו ההוא שצעק לעברי, "היי גברת, את יודעת שרזית בטרוף," או הרצים שהציעו לי להחליף בגדים ולהתקלח אצלם בבוקר, "את משלנו. מים חמים זה לא מותרות. תבואי בבוקר כשאת מסיימת, תתקלחי, תחליפי בגדים ותעופי לעבודה. רק תזכרי שתהיי חייבת להראות לנו את התמונות של סיום המרוץ."
כשהתחלתי לפקפק ביכולת שלי לעלות על הדשא של הדולפינריום, אמר לי ידיד אהוב, "אני לא שואל אותך בכלל" ורשם אותי ל- 10 קילומטרים. הוא שלח אלי מייל בו הוא כותב – את יכולה, את מסוגלת, הכול שלך אם תרצי, אני מאמין בך.
בשעת בוקר המרתון, החנה רכב צמוד לידי ועל השמשה מודבקת מדבקה ’רצים לספר לחבר’ה’, חייכתי לעצמי. בחור ג’ינג’י נחמד יצא ממנו כשהוא מלווה רץ עיוור מראש העין, על קו הזינוק הם יצאו לריצה יחד יד ביד. הבטתי סביבי על קו הזינוק וראיתי אנשים שמשוחחים זה עם זה, מרגישים חלק ממשהו, שוברים מסכות וזגוגיות, הופכים להיות דבוקה אחת של לב שלם.
ברחוב רוטישלד, בדרך חזרה, איש צוות רפואי מבילינסון שרץ לפני, הוריד מעט מהירות ועבר להליכה, הרגשתי הכי טבעי בעולם לתת לו יד ולעודד אותו לרוץ. יד ביד רצנו עד ה- 500 מטרים הכחולים מהסוף. ידו הזיעה בשלי, וידי הזיעה בשלו, לא היה לי דבר חשוב יותר מלהביא אותו עימי עד הסוף. עברה בי תחושה של אושר מלראות אותו מסיים לפני ולקבל ממנו חיבוק מזיע שמעולם לא קיבלתי. סביבי, אנשים חלקו חטיפי גרנולה ובקבוקי מים לרצים תשושים על הדשא, מטיפים עוצמה של אכפתיות וידידות.
זו החוויה שלי, לפני, תוך כדי, ואחרי מרתון תל-אביב, חוויה של אנשים יפים, של ישראל יפה, אחרת, מחייכת, מעריכה, טובה, של אנשים-אחים שאינם צופרים בפקקים ולועגים זה לזה, אלא מסייעים, מושיטים יד, מחייכים, אוהבים, שורקים במשרוקיות בפתח שוק הכרמל, מוחאים כפיים וצועקים כל הכבוד ברח’ אילת ובירידה של אלנבי.
01:00:18 – אני יודעת שזה לא משהו, אבל בשבילי זה היה ענק, חוויה ענקית.
הסיפור מוקדש לאבי טויבין, ולכל אוהבי האדם באשר הם.
לבלוג של Devorri
