אני פצוע עכשיו. ריצה עבורי היא חלום רחוק. כבר חודש שלא רצתי ולו מטר ועלול להיות שאסיים את השנה האולימפית ללא אחד נוסף

מאת:קולין סמית

גיד אכילס הוא מין משולש ברמודה של פציעות.
כל מיני אתלטים נצפו נכנסים לאזור הזה ורבים מהם נעלמו לבלי שוב. לא מזמן
קראתי על החלמתה המופלאה של רצת מרתון ידועה במחוזותינו. מאוד התרשמתי עד
לנקודה שבה, שבועיים מאוחר יותר, התברר שגיד האכילס שלה התרומם שוב
מהמצולות ולקח את השנה שלה יחד איתו. בקיצור, פאריס ידע מה הוא עושה.

עכשיו, כאשר כל אדם שרץ בפארק גורם לי לפרץ רגשות המזכיר את אמה החורגת של
שלגיה, אני צריך למצוא ריגושים אחרים. השיטה המקובלת היא, כמובן, שיטוט
אינסופי באינטרנט ומציאת חומר שרלוונטי למצבי. תתארו לכם, גם מזה נצטרך
להיגמל. תקווה זה לא נותן. לא לוקח יותר מעשר דקות להבין שהכאבים בעקב הם
תוצאה של הסתבכות השחפת הפשוט יחסית שלקיתי בו לאחר שלא נעלתי נעליים
נכונות. עם זאת, לעיתים יש הצלחות קטנות. אמנם לא כאלה שירפאו אותי אבל
מצאתי לפחות אחת שמסבירה לי משהו על העולם.

באתר "פציעות ספורט למחשבה" מצאתי מאמר שמסביר את השלבים השונים של פציעת
הספורט. היות והוא נכתב במדעית, המאמר מלא אבחנות אשר קצת התקשיתי להבין
("חומרת הפציעה נמצאה כבעלת מתאם חיובי לקוגניציה של הסובייקט ובעלת מתאם
שלילי למגדר האובייקט") אבל נראה לי שאת החלק המרכזי הבנתי. הבנתי את שלבי
פציעת הספורט. מסתבר, שכמו מקרים של מוות או אסונות אחרים, עובר נפצע
הספורט כמה שלבים. המאמר מתאר בשפה
גבוהה כל אחד ואחד מהם. אני אתרגם זאת למילותיי.

שלב ההכחשה: אתה רץ לאיטך כי בשוק הימנית יש כאבים המזכירים את הסרט שראית
פעם על מה היה קורה אם טוני סופרנו היה מנסה להיות רופא מנתח ללא הרדמה.
אתה לא מתייחס לכאבים כי כף רגל שמאל כל כך גדלה עד שאתה משתמש בקרוקס
במקום נעל הריצה הקבועה שלך. אתה פצוע? מה פתאום. זה הכל בגלל שלא אכלת את
הטוסט הרגיל לפני הריצה והסתפקת בקורנפלקס. זה מה שדופק לך את האימון.
פציעות זה לאחרים.

השלב הרפואי לייט: בסופו של דבר, אתה מבין שיש לך סוג כלשהו של בעיה
גופנית. אבל, אנחנו אנשים רציונאליים. תושבים לגיטימיים של העולם הנאור של
תחילת המאה העשרים ואחת. אנחנו יודעים שהרפואה בימינו כה טובה שאין שום
סיבה שלא להיעזר בשירותיה. בשלב הזה קובעים תור לאורתופד של קופת חולים
והוא מארגן את המילים מנוחה, פיזיותרפיה, אנטי-דלקתיים, מנוחה, קרח, רנטגן,
מנוחה ואולטרא סאונד בסדר מסוים ואנחנו מבינים שמדובר בבעיה קטנה שתעלם לה
לאחר זמן לא ארוך. אמנם צריך לנוח קצת אבל 80 ק"מ בשבוע הם מנוחה יחסית.
לא? הולכים לפיזיותרפיה, נהנים קצת מכל מיני מכשירים חשמליים שעושים נעימים
יותר ונעימים פחות והחיים נראים מבטיחים מאי פעם. יש רק עניין אחד שקצת
מציק. הכאב עדיין לא עובר.

השלב הרפואי הארד-קור: מתישהו אנחנו מבינים שמערכת הרפואה הציבורית חלשה
מדי כדי להוציא אותנו מהבוץ. הגיע הזמן לשלוף את התותחים הכבדים. מה פתאום
שנלך לאיזה אורתופד שיושב בקופה ומטפל בזקנות? אנחנו צריכים רופא ספורט
סופר דופר. כזה שיודע לאיית גזאצ'ו ופקרמן. רצוי כזה שבעצמו עשה את הישראמן
וחצה את הסהרה. רצוי כזה ששמו נלחש ביראת כבוד בזמן ריצות בפארק (שאמנם
כבר לא כל כך קיימות בשלב הזה אבל בכל זאת נעים להיזכר). וכך אנחנו שולים
מארנקינו אלף ש"ח והולכים למומחה הגדול. הוא אכן מבין הרבה יותר. זה לא
שהוא יודע בדיוק איך לרפא אותך אבל הוא מבין מה מטריד אותך. הוא יודע
שהפציעה תעבור בכל מקרה. השאלה היחידה היא בכמה זמן. וכך, כדי לזרז את זמן
הריפוי, הוא מסדר מחדש את הרשימה שקיבלת בשלב הקודם וגם מציע איזה טיפול
חדשני שעוזר ל-90% מהמטופלים (אלא אם הם במקרה אתה).

שלב לוחשי הלחשים: הרפואה המודרנית,
מסתבר, היא לא משהו. אבל יש תחליף. אמנם מעטים מאיתנו הולכים ל-"רנטגן" או
לקרוב משפחתו ה-"MRI" אבל אנחנו לא ממש רחוקים. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו
עם דיקורים, שדות מגנטיים, ייעוץ הוליסטי, כוסות רוח, עלוקות, שיאצו,
הומיאופתיה, משחות טבעיות ואולי גם איזה בדל קנאביס (רפואי רפואי). היעילות
של השלב הזה דומה להפליא לאלה של האחרים אבל הוא הרבה יותר צבעוני ומלא
חיים. ההתנתקות מההשכלה והרציונאליות והמסע את הטרנסנדנטי יכולה לגרום
לחדווה לא מועטה, לפחות לזמן קצר. אבל כל השמחה מתפוגגת ברגע שאנחנו קמים
בבוקר ושוב זה כואב.

שלב הייאוש: ואז אנחנו מתייאשים. אנחנו מבינים שזהו. קריירת הריצה המפוארת
(ידעתם שפעם סיימתי במקום 32 בקטגוריית הגיל שלי במרוץ אייל?) היא נחלת
העבר. שלב הייאוש הכרחי כי הוא זה שמלמד אותך לא לקום כל בוקר ולא להתייאש
מכך שכואב. לאחר זמן ארוך, אתה שוכח מזה. אתה קם בבוקר ועושה דברים אחרים.
אפשר ללכת לג'ים ולהזיע בחברת אנשים שתמיד נראים לך פתטיים משהו על איזה
מכשיר. אפשר גם לא לעשות כלום ולהרגיש כמו רוברט דה נירו או רנה זלווגר.
הדבר ההכרחי הוא זה שאתה יודע באופן וודאי, סופי ומוחלט שאין שום טעם שתעשה
תוכניות לאיזה מרוץ. בכל מקרה לא תגיע אליו.

החלמה: ואז אתה מחלים (או שלא, אבל בדרך כלל כן).

קולין סמית הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]

הבלוג של קולין סמית- הדרך לאי שם