האדם מעברו השני של קו הטלפון נשמע מבועת. הזוועה דיברה מגרונו. הוא נשמע כחבר כנסת מהליכוד שנתפס מצביע בעד פינוי מאחז או בנוסע לחו"ל שגילה שהדיוטי פרי סגור

מאת:קולין סמית

"העלייה הזאת שם לא מתאימה לי. אני צריך משהו יותר שטוח". בשניה הראשונה אפשר לחשוב שמדובר על משפט שאדמונד הילארי אמר לטנזינג נורגיי אבל הוא דיבר על מרוץ אייל. הייתי מופתע. מדובר באדם שלפני כמה חודשים רץ מרתון. בירושלים. אבל, מסתבר שהפחדים של אנשים לא תמיד נמדדים בסרגלים השווים באורכם. מה שמפחיד אדם אחד, מתגלה לעיתים כחיית מחמד אצל אחר.

נראה שחובבי הריצה נהנים להיות בשני צדדיה של תעשיית ההפחדות. בצד היצרני וגם בזה הצרכני. אני נוהג לחשוב על עצמי כאדם ידידותי וחובב אדם. כאחד שלא מנסה להלך אימים על סביבתו. אבל, גם אני, זוכר את עצמי מתאר למעריצים קרועי עיניים (או המפהקים בטירוף) עליות רצחניות שחוויתי בדרכי "הר לעמק", שטפי דם אכזריים שנפלו עלי אחרי בעיטות באבנים ב-"סובב עמק", דופק אינסופי במרתון זה וריצה על שבר מאמץ בחצי מרתון אחר. אלו הם סיפורי הסיירות שלנו. הדברים שגורמים לנו להאמין בכך שאנשים יאמינו שאנחנו גברים שבגברים. בלי שמץ אימה זה לא עובד.

משום מה, מרוץ אייל מהלך אימים על לא מעט אנשים. אני מכיר יותר מאדם אחד (אם כי לא יותר משניים) שלא מוכנים יותר להשתתף בו. לא מדובר על אנשים שמפחדים מהלא נודע. מדובר על אנשים שחרתו על רגליהם הרבה יותר קילומטרים ממני וזה כאשר מדברים רק על הרכיב האנכי של הריצות שלהם. הם גם השתתפו בעבר באייל והצליחו ליצר חוויה כה מפחידה שמונעת מהם להשתתף פעם נוספת. אינדיאנה ג'ונס מפחד מעכבר, אהוד ברק עושה במכנסיים מעינת וילף, מין כאלה דברים.

השם של המרוץ כמשהו אכזרי נבנה על כך שלקראת סיומו צריך לרוץ בערך שני קילומטרים בעלייה. זו אינה אחת העליות התלולות בעולם אבל היא ארוכה למדי ובאה בשלב מאוחר. היות וזו הייתה הפעם השלישית שבה השתתפתי, החלטתי כבר על טקטיקה. הרעיון היה לרוץ רגוע בקילומטרים הראשונים ואז לשלב כוחות לקראת העלייה ולהתחיל לעקוף את כל הפראיירים שלא הכינו את עצמם. מזמן (בערך שבועיים) אני מחשיב עצמי כעז הרים ולפיכך היה ברור שזה מסלול מנצח עבורי.

השנה החליטו להזניק את האנשים לפי זמני סיום משוערים. רעיון נחמד ומתאים למקומות שאנשים מכירים בהם את המושג תור. לפי איך שנראתה ההזנקה, כל אלפיים המשתתפים ציפו לסיים בזמן של מתחת לשעה. אכן אנו אימפריה. כך יוצא שאת הדקות הראשונות אתה צריך להעביר בעיקר בניסיונות לא לדרוך על יותר מדי אנשים ואז מגיעה העלייה. כלומר, בשלב הזה העלייה היא ירידה וכך נורא קל לעשות אותה. הסתכלתי סביב וראיתי המון אנשים מאושרים. גיחכתי. קל להיות מאושר בירידה, בהתחלה. בוא נראה אותם בהמשך. נראה כמה הם יחייכו. נראה מה יהיה להם להגיד מול התוכנית שלי.

הירידה מסתיימת במעבר לכבישים צדדיים ובסוף לדרכי עפר ממש. אני שומר על הכוח. לא אתן לכל הפוחזים האלה לגרור אותי למהירויות לא שפויות רק כדי שאחר כך אשבר בעלייה. וכך, עם המון חוכמה, טקטיקה ותכנון הגעתי לחלק התחתון של המפלצת. כל מה שצריך היה לעשות זה לשלב הילוך ולהתחיל לעקוף. לא הייתה בעיה מיוחדת בלעשות זאת. כל כך הרבה אנשים הצליחו. רק שאני לא הייתי בינהם. האנשים שקודם רצו וחייכו באמת לא עשו זאת עכשיו. הם חרקו שיניים, התאמצו והזיעו ועקפו אותי בזריזות. היחידה שהצלחתי לעקוף הייתה זו שהטקטיקה שלה לא התחשבה בעובדה שהשרוך של הנעל שלה נפתח ונאלצה לסדר את העניין הזה. עז ההרים התגלתה כשבלול המישור.

בסוף העלייה הצליחה הטקטיקה שלי להחזיר שמץ מכבודה. בדרך אל הסיום עקפתי שני אנשים שממש, אבל ממש, רצו. הכל היה יכול להיות מושלם אלמלא הכרוז בקו הסיום. מסתבר שהוא נמנע מלהכריז על אנשים שבשם משפחתם יש ס' או י' וכך עברתי אל ארץ המנוחה המובטחת אלמוני בדיוק כמו בהתחלה.

עכשיו יש לי שנה שלמה להסביר לאנשים על ההרים הגבוהים שיש באמצע רמת השרון.

קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]

קישורים: קולין סמית
, ריצה, מרוץ אייל