שינוי שם זה טריק שנוקטים לפעמים כדי להתגבר על גורל אכזר. כדורגלן שהפסיק להבקיע, חבר כנסת החושש שחושבים אותו לדרוזי וכל מיני שכונות עם שמות ידועים לשמצה, כולם מנסים את הרעיון. גם המועצה המקומית עמק בית שאן החליטה שיותר טוב להיות "עמק המעיינות"
מאת:קולין סמית
ובאמת, זה נשמע אירופאי לאללה. מעלה על הדעת זרמי מים מפכים וקרירות נעימה. ולמרות זאת כל האנשים דיברו על "חצי מרתון בית שאן" ולא ממש הטמיעו את השם החדש. יש בזה מן הצדק. המרוץ קיים כבר הרבה שנים ואי אפשר פתאום להתייחס אליו בשם אחר. זה לא דויד בלות'נטל, בן סהר או כרמל שאמה.
בשנה שעברה השתתפתי במרוץ הזה בפעם הראשונה. בסביבת חצי המרתון, של בית שאן, תמיד הייתי פצוע (וזה אם מתעלמים משלושים השנה הראשונות לקיום המרוץ שבהן לא ידעתי על קיומו). הפעם לא רק שהגעתי אלא גם היו לי מטרות. רציתי לרדת מגבול מאה הדקות ורציתי לסיים במקום העשרים ומעלה. הטוב מביניהם. כאשר הצגתי את הרשימה הזו, בפני ידידיי, נשמעה טענה שנראה שקיים פער משמעותי בין מטרה א' ל- ב'. הם לא מבינים כלום.
זה התחיל מכך שפעם קניתי השתתפות במרוץ. מדובר היה באירוע קטן יחסית ורכשתי את מקומי מגברת אחת. צרוף הנסיבות הוביל לכך שהעלמה,בשמה רצתי זכתה למקום על דוכן המנצחות עבור קבוצת גיל מתאימה. הייתי מספיק ער לכך שאם ממש אקבל את הפרס מישהו עלול להבחין בתופעה בלתי צפויה ולכן בפרץ ספורטיביות הודעתי על העניין למארגני האירוע. אבל, מאז, גיליתי שזה לא כל כך רע לבדוק מה הדרוג שלי אצל הבנות. אני מחשיב את עצמי כבת של כבוד. המקום העשרים הוא בקרב הנשים.
בית שאן איננה פרבר של תל אביב. צריך לקום מוקדם בבוקר כדי להגיע לשם. אחרי הרפתקאות דומות בטבריה, עין גדי, להבים וכו' אני כבר רגיל לריטואל הקימה בחושך וההתנעה האיטית של הגוף. דובר על אפשרות לגשם אבל זה לא נראה כמו משהו שישנה למישהו. אין נפש חיה מסביב אבל כאשר מתקרבים אפשר להתחיל לחשוב שאנחנו במרכז תל אביב ביום חמישי בלילה. בשביל פקקי תנועה ובעיות חניה אני לא צריך לנסוע עד בית שאן אבל הפעם אני מצליח לקבל את זה בשלווה. לא כל יום רואים פקק של רצים.
לא ממש הצלחתי לגבש אסטרטגיית ריצה. ממש הגעתי לחיפוש הלוויינים בשעון בלי לדעת איך אני רוצה לרוץ. מצד אחד הגעתי עם מטרות. מצד שני, המטרה העיקרית היא המרתון שיהיה עוד כמה שבועות לא רחוק משם. לבסוף, באופן המושכל ביותר, החלטתי על שיטת אלוהים גדול. נצא לדרך ונראה מה יהיה.
חצי המרתון מדגים בצורה טובה את האבולוציה של רץ חובב למרחקים. בהתחלה זוהי מטרה שצריך לכבוש. בשני חצאי המרתון הראשונים שלי נאלצתי ללכת חלקים מהדרך. לאחר מכן, זו הופכת להיות ריצה סטנדרטית שבה המרחק לא משחק תפקיד. כל תשומת הלב עוברת למרתון. אבל, לאחר שרצת (הלכת, זחלת, סיימת) מרתון אחד או שניים, אפשר לגלות מחדש את החצי. אפשר למצוא אתגרים חדשים. וכך יוצא שהשאלה "האם אצליח לסיים את הריצה?" מוחלפת ב"האם אצליח לרוץ ריצה טובה לכל האורך?". הפעם הצלחתי.
הזינוק מאוד עזר לי. כאשר למעלה מאלפיים איש יוצאים לדרך יחד, ואתה נמצא היכנשהו במרכז, אתה לא יכול לשעוט קדימה. הקילומטר הראשון איטי ומעצבן. אבל לי זה כנראה טוב. במקום להישרף במהירות אני יכול היכנס לקצב ריצה בצורה יותר נינוחה. כאשר עושים את החישובים הקרים זה נראה מחריד. הקילומטר הראשון שאותו הלכת ב- 5:20 דקות מאיים לחרב עליך את הכל. מסתבר שהוא דווקא זה שעוזר.
וכמו בסרט, הכל כך אהוב על קהיליית הרצים, התחלתי הכי לאט שיכולתי ולאט לאט ניסיתי להעביר לקצב נוח. ויש את הריצות האלה. נראה לך שאתה מתאמץ פחות ופחות אבל הקצב מטפס לו. הכוכבים עומדים נכון בשורה, השמש זורחת בזוית מוצלחת והשירים יוצאים בסדר הנכון מהנגן. כך, כשהגעתי לקסבה בחצי היום, הבנתי שעם עוד מאמץ קטן, אני אכן יורד ממאה דקות. אז התאמצתי.
ה- 1:38:50 שעה שלי השיג את מטרתי הראשונה. אבל הבנות היום מהירות. לא היה לי כל סיכוי במטרתי השנייה. לא נורא. זה מראה שאין טעם לשנות את שמי לאנה ניקול.
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
קישורים: קולין סמית, ריצה, מרתון, מרוץ
