בימים טרופים אלה, של המתנה מורטת עצבים למטוסים שיובילו את בחורינו המצוינים לאיראן, ולגיד האכילס שלי שירפה מאחיזתו בקריירת הריצה שלי, יצא לי לחשוב על קלישאות

מאת:קולין סמית

בעבר סלדתי מהביטויים הנבובים הללו. חשבתי על עצמי כגיבור תרבות גדול מהחיים ופחדתי להיתפס בסתמיותי. היום אני כבר גדול יותר ומבין את חשיבותן של הקלישאות. בשורה התחתונה, קשה מאוד להסתדר בלעדיהן. הן הלחם והחמאה של האדם הכותב על ספורט. הן מאפשרות לכתב לכתוב את חמש מאות המילים שלו במהירות ולקורא להבין מה הייתה כוונתו של המחבר. הכרח בל יגונה.

יתכן שהבעיות שלי בתחום הנידון נעוצה בהיותי פוץ. אני נוהג לחשוב על עצמי כפוץ חיובי אבל אני עדיין נכנס להגדרה.  יש לי נטייה לקבל את הדברים כלשונם. כאשר עובד לידי אדם שאני בקושי מכיר וזורק "מה נשמע?", אני מסרב להבין שמדובר בגרסה אחרת של "שלום" וישר מתחיל לחשוב על סקירה מפורטת של מצבי העכשווי בזירות שונות. וכך יוצא שאמירות לא מעטות נשמעות רע באוזניי הפוציות. כאשר העיתון מודיע ש-"כל המדינה מחזיקה אצבעות ללי קורזיץ/בוריס גלפנד/אלכס שטילוב/יוסף סידר" אני מוצא כמה אנשים שמתעלמים ולא מחזיקים ולו אצבע אחת. כשהשדר מודיע בצער ש-"לי קורזיץ/בוריס גלפנד/אלכס שטילוב/יוסף סידר נתנו את כל מה שיש להם" אני שם לב לכך שהם עדיין מחזיקים ברשותם פריטים מסוימים שכנראה שייכים להם וכשגרטל (או אחד מתואמיו) מודיע ש-"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" קשה להימנע מהרצון לנתק את החשמל.

עם זאת, עולמי אינו זה של הספורטאים המקצוענים. אני שייך לחובבים ומחובר לקבוצות,למאמנים ולפורומים שלהם. ושם הקלישאות חוגגות. כל החלקות הטובות וגם אלו שאינן משהו מלאות עוד, עוד ועוד מילים שחוזרות על עצמן בלולאה אינסופית. המילים הללו אף פעם אינן קטנות. כל מי שעשה משהו הוא ישר מלך (עם המון סימני קריאה). אם הוא לא עומד בראש ממלכה כלשהי אז הוא בוודאי ענק (יותר  סימני קריאה), אם לא זה אז בוודאי "תותח" ובמקרים של הישגים עלובים במיוחד הוא סתם "אלוף". חוויות הן תמיד "מדהימות", "מטורפות", "מהממות". אם רואים איזו תמונה היא תמיד "יפהפייה", "מדהימה" או במקרים חלשים במיוחד "מהממת". אנשים יוצאים "לתת בראש" (כלומר, לסיים במקום 17 בקטגוריה שלהם) ועל הכל שורה אווירה כללית של כיתת מתבגרים שנמצאת בהקבצה נמוכה בדקדוק ומלאה הרבה הורמונים. בעצם, אם זה כך,
הרי זה הגיוני. רוב האנשים בחוגינו הם אנשים שצולחים את גיל הארבעים ורוצים להאמין שהם עוסקים בתחום שמבטיח להם את מציאתו של מעיין הנעורים.

הייתי יכול כאן להמשיך ולפתח את הנושא. להסביר עד כמה רדידות השפה והחזרות המתישות הן עדות למצב הקטסטרופלי שבו חברתנו  נמצאת. אבל, נראה לי שיש מספיק עדויות למסקנה הזו גם מבלי שאוסיף את הקלישאות שלי כדי לתמוך בה.

אמירה נבובה נשמעת רע במיוחד כאשר היא באה מפיו של אדם המשוכנע שהוא פולט דבר חוכמה. קצת כמו מישהו שמזמין אותך ל-"קפה הטוב בעולם" ובטקס רב מוליך אותך לסניף הקרוב של ארומה או למישהי שבמתק שפתיים מדברת על ה-"ספר הטוב בעולם" ומעבירה לך עותק של "הסוד". במקרים האלה מתווסף חטא על פשע. הנביבות של הקלישאה נעטפת באירוניה של המקרה. את המקסימום המקומי ואולי אפילו הגלובלי אפשר לראות בפורומים כאשר מישהו מעז לשאול את הקהל איך להשתפר. ואז, בדרך כלל מגיע הבחור המעודכן שמודיע לו במתק שפתיים: "אתה רוצה להשתפר? אין בעיה. תתחיל הכי חזק שאתה יכול ולאט לאט תגביר".

קולין סמית הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]

הבלוג של קולין סמית- הדרך לאי שם