טריאתלון למרחק ארוך אינו רק שחייה, רכיבה על אופניים וריצה. זו התמודדות רחבה הכוללת מרכיבים רבים. מור שלזינגר מספרת על ההתמודדות האישית עם התזונה

מאת:מור שלזינגר

טריאתלון הוא ספורט שמורכב משלושה ענפים: שחייה, אופניים וריצה. את זה כולנו כבר יודעים. ויחד עם זאת, כשמגיעים למרחקים הארוכים, זה כבר לא מספיק. או כמו שליאור זך מאור, המאמן שלי, נוהג לומר: "תזונה היא הדיסיפלינה הרביעית באיש ברזל". המרחקים הקצרים יותר הם סלחניים יותר בנושא התזונה. אפשר לטעות, לאכול פחות, לאכול יותר, מגוון של ג'לים, משקאות איזוטוניים ועוד… גם אם שוכחים משהו, או שהתזונה לא אופטימאלית, אפשר להסתדר.

אפילו בחצי איש ברזל, הסתדרתי עם תזונה חובבנית משהו. הקאתי קצת על האופניים, סבלתי קצת בריצה, אבל לא היה נורא. כל זה השתנה לחלוטין ברגע שהאימונים הגיעו לשש, שבע שעות ומעלה. שלא לדבר על התחרות שבכלל נמשכת פרקי זמן בלתי נתפסים. למדתי זאת על בשרי בשנה שעברה. נפילות אנרגיה, כאבי בטן ועוויתות, בחילות, הקאות ושאר צרות, כל אלו היו סימנים מובהקים שמשהו לא עבד עם התזונה. אם למדתי משהו בישראמן שנה שעברה, כשהקאתי בקילומטר הראשון של המרתון, זו העובדה שעוד לא מצאתי את התזונה האופטימאלית.

השנה היה ברור לי, שכשיגיעו האימונים הארוכים אלו של שש שעות ויותר, זה הזמן שלי להתחיל בניסויים, בחיפוש אחר הפרוטוקול שהפעם יעזור לי לעבור בשלום את איש הברזל. פניתי לתזונאי ספורט ופיזיולוג מאמץ ויחד עם המאמן שלי אנחנו מנסים למצוא את הפרוטוקול המנצח עבורי. מי שמצפה למצוא כאן נוסחת קסם יתאכזב. עוד לא מצאתי. אני עדיין מחפשת. אבל כהרגלי החלטתי לשתף אתכם בחיפושים אחר הפרוטוקול המנצח ובתהליך שעברתי, לאורך ארבעה ימי אימון מרוכזים בסוף השבוע האחרון ואחריו.

יום שישי – 27 ימים לישראמן: גהינום בטל שחר

 27 ימים לאיש הברזל- ישראמןנגב- גהינום בטל שחר
(צילום: מור שלזינגר)

מהאימון הזה חששתי מהרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה בתכנית האימונים. 4.5 שעות רכיבה שכוללה טיפוסים לנס הרים ונג"ש קטלני והחלק המפחיד ביותר היה, המנה העיקרית, 60 דקות בדבוקה חזקה ללא שעונים ואחר כל זה עוד 27 ק"מ של ריצה. ניתוח ניסויי תזונה קודמים והתייעצות עם המאמנים הביאו לפרוטוקול תזונה חדש. איזוטוני מיוחד, עתיר קלוריות,  אותו הבאתי מחו"ל וכמובן מלחים. המטרה הייתה להסתדר בלי ג'לים. ביום חם רק השתייה מספקת לי מספיק קלוריות. במקרה של יום קר אתגבר את השתייה בג'לים מיוחדים (שגם אותם אני נאלצת להביא מחו"ל) ויתרונם שהם קלים יותר לקיבה שלי.

בשש בבוקר התייצבתי עם שאר הקבוצה בטל שחר לאימון, שלאחר מכן, זכה בכינוי: "גיהינום בטל שחר". כצפוי הרכיבה הייתה קשה. מאוד קשה. מילא הטיפוסים אבל נסו לדמיין אישה אחת (אני) נופחת את נשמתה בניסיון לשרוד על הגלגלים של חבורת גברים שקיבלו הוראה לרכוב חזק ולא להסתכל על הדופק. אני שמחה לבשר שהאישה שרדה (בקושי). אנשי הברזל (ואני ביניהם) זכו לתוספת של שעה וחצי נג"ש.

הדובדבן שבקצפת היה 27 ק"מ ריצה על רגליים עייפות שעמדו בזה יפה. הצלחתי לשמור על קצב טוב, בשבילי, לאורך כל הריצה. אבל הבטן, אוי הבטן, מתכווצת, מתעוותת ולא מפסיקה לכאוב. בשלב מסוים רצתי ממש מהר, פשוט כי רציתי להגיע כבר ל…שירותים.

סיימתי אחרי שבע שעות. אמנם אחרונה אחרונה חביבה (אמרתי כבר אישה יחידה?), אבל גאה בעצמי עד מאוד. אושר עילאי שמציף את כל הגוף העייף. עשיתי את זה! הבטן שלי הייתה פחות מאושרת ומחתה בתוקף כנגד כל ניסיון להכניס אוכל. שעתיים אחרי ניסיתי להתחכם ולשתות קולה. התגובה החריפה לא הותירה ספק: "עזבי אותי בשקט!" היא הודיעה. רק בערב, סוף סוף, הצלחתי לאכול. בהתחלה טוסט עם דבש ובהמשך גם לחם ופסטה. מאותו רגע ניסיתי, ככל יכולתי, להעמיס פחמימות לקראת המחר.

יום שבת – 26 ימים לישראמן: הבונק

על הנייר האימון נראה תמים למדי: 100 ק"מ מתגלגלים בדבוקה. החלטתי להתבסס על איזוטוני בלבד. לתת לבטן קצת מנוחה והזדמנות להתאושש מהיום הקודם. ברגע האחרון דחפתי לכיסים כמה ג'לים, שיהיה, למקרה חירום. אבל הגוף היה עייף ומותש. כבר בתחילת הרכיבה הבנתי שהולך להיות קשה. הרגליים כאבו, הדופק סירב לעלות ונשאר ברצפה. לא הצלחתי להתחמם, היה לי קר כל הזמן. אחרי שעתיים, בבת אחת, זה הגיע – הבונק. התחושה הייתה כמכבש שעבר על כל הגוף, סחט אותי לחלוטין והותיר אותי עם אפס אנרגיה.

כבר פגשתי בעבר את הבונק. אז, למזלי, היה איתי רוכב עלית מנוסה שידע לזהות מה קרה לי, מה עבר עלי ולהסביר לי.  הפעם, כבר לא נזדקקתי להסברים, הבנתי היטב מה קרה לי.  לקחתי ג'ל ושתיתי בניסיון להתאושש. זה הצליח לזמן קצר ואז הבטן התחילה להתעוות ולהתכווץ בניסיון לדחות את הג'ל ורמות האנרגיה שוב צנחו.

התעלמתי מהבטן וניסיתי לדחוף עוד ג'ל אבל היה לי כבר אבוד. זה היה אני והבונק. מה זה בונק אתם שואלים? בונק הוא השם של רוכבי האופניים ל"קיר" המפורסם של הרצים, או ל-sink של השחיינים. המשמעות זהה בכל מקרה. כשדוחפים את הגוף לקצה, ומאגרי הגליקוגן בכבד ובשרירים מתרוקנים לחלוטין, הביצועים יורדים. קשה לתאר את ההרגשה למי שלא חוה זאת. זה לא רק העייפות, המחסור באנרגיה או הירידה בביצועים. בונק זה קודם כל בראש. בבת אחת הבאסה משתלטת, כל מנגנוני ההגנה נפרצים ונראה כאילו אף פעם לא יהיה לנו טוב יותר.

בדיעבד למדתי על הקשר ההדוק שבין גליקוגן למצב הרוח שלנו אבל, באותו הרגע, הידיעה הזו לא עזרה לי. דיכאון! במצב הזה כל שיכולתי לעשות היה ניסיון לשרוד, כמיטב יכולתי, על הגלגלים שלפני. גם את זה לא ממש הצלחתי. שוב ושוב הם נאלצו להאט ולחכות לי (תודה חברים!). הפעם היו איתי בדבוקה נעמי וסיגל דאגו לי ולא נתנו לי לנשור. מדי פעם קלטתי את נעמי מחפשת אותי, בודקת שאני עדיין בדבוקה ודואגת להאט כשצריך. מלאכית!

קשה לתאר את תחושת חוסר האונים הזו, את הייאוש, את הדמעות בעיניים. המחשבה החיובית היחידה שהצלחתי להיאחז בה הייתה "זה לא את, זה הבונק. את עדיין חזקה, בראש ובגוף, לא איבדת את זה. זה לא את, זה הבונק". אבל אני מודה שבמצבי העגום, גם בזה לא הצלחתי לגמרי להאמין. הרכיבה הסתיימה, מיהרתי הביתה למשפחה, עדיין עם הדמעות בעיניים. הייאוש השתלט עלי ושאלתי את עצמי "האם אי פעם תמצא נוסחת התזונה המתאימה לי?"

יום שני – 24 ימים לישראמן: האימון שלא נגמר

שני בבוקר מוקדש אצלי לאימון נפח נוסף, אמנם אימון קצר יותר של ארבע שעות פלוס. בזכות הקרבה לאימוני סוף השבוע והעובדה שלא תמיד הבטן שלי מספיקה להתאושש לחלוטין, מאימונים הארוכים, זו הזדמנות נוספת לערוך ניסיונות בתזונת תחרות. הפעם בתכנית הימנעות מוחלטת מג'לים. תזונה המתבססת על איזוטוני בלבד, עם תוספת קלוריות פשוטות של מלטודקסטרין (פחמימות פשוטות המופקות מתירס).

לא היה אפילו בוקר, הכל היה חשוך, מיהרתי לעלות על האופניים לפני שאתחרט. החימום המתחיל בחשיכה מוחלטת. אט אט האור עלה ואני שאפתי, עמוק פנימה, את היופי שסביבי. הרגליים היו עייפות עוד לפני שהתחלתי את האימון. מזל שהחלק הראשון באימון היה עם נעמי. יחד עשינו סט אחרי סט, של אינטרוולים ארוכים, בסף חומצת חלב. איך שהוא, למרות הספקות הראשוניים שהיו לי, עמדתי בתוכנית האימון. נפרדתי מנעמי, המשכתי לנג"ש ארוך ואחריו החלפה לריצה ארוכה.

"לאט לאט האור עולה ואני שואפת עמוק פנימה את היופי שסביבי"
(צילום: מור שלזינגר)

זו הייתה ריצה ארוכה. הגוף היה נטול אנרגיה ולא הצלחתי להעלות לקצבים הרגילים שלי. רק אחרי 10 ק"מ, כשהסתובבתי, הקצב סוף סוף עלה. כשהרגליים עייפות הזמן נמשך ונמשך, האימון הרגיש כאילו לא יסתיים לעולם. בסופו של דבר, גם האימון שלא נגמר, מגיע לסופו ואני הייתי מאושרת וגאה שהצלחתי. שמחתי לגלות שהבטן לא כאבה ולא התעוותה. אמנם חוויתי נפילת אנרגיה, אבל בסך הכל אפשר להכתיר את הניסוי כמבטיח. יש מקום לאופטימיות זהירה.

ומה הלאה? אלו היו בסך הכל ארבעה ימים, מתוך דרך ארוכה, לקראת הישראמן. ארבעה ימים מלאי עליות ומורדות, שיאים, שפל ואחריהם הרבה סימני שאלה. האם הפעם אני אצליח להשתלט על הדיסיפלינה הרביעית? האם אני אמצא את התזונה המתאימה לי לאיש הברזל? או שאולי, אחרי כל האימונים וההשקעה, הכל ייפול בגלל… אוכל? את התשובה כנראה שאני אגלה רק ב-21.1.2011, אבל עד אז אני מבטיחה להמשיך לחפש, לנסות ולהתנסות.

מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח.
פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-
פורום נשים בספורט.
מסיימת איש הברזל ישראמן 2010, אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009

לפרק הקודם: דומה אבל שונה – יומן אימונים בתמונות

קישורים: אופניים, ריצה, טריאתלון, איש ברזל