הילה לביא הבינה כמה קל ליפול ולשקוע והחליטה להרים את עצמה ולא לתת לפציעה להשבית אותה לגמרי. סיפור עם אופק אופטימי
מאת:הילה לביא
ציר הזמן משם עד פה. יחפה. פצועה. צועדת על החול הקר. נמסה למחשבה הטובה.
השמים אפורים. באופק קרן אחת חמה זוהרת את חומה. מבשרת את שעתיד לרפא ולבוא.
|
כל כך קל לשקוע. לוותר פעם אחת ולאחר תקופה לגלות שוויתרתי בכלל. לעטוף את עצמי בשמיכה רכה של תירוצים והסברים שמנחמים. מחממים.
זו לא באמת אני. הם לא לי. אני וההילה שבי.
התרחקתי שנות אור מהקרניים הסגולות מאנרגיה, אלו המתפרצות בתוכי, כמעט מסרבת לראות את נקודת האור האחרונה שעדין מהבהבת, הקטנה הנוגה, שורדת ומתעקשת להזכיר שעד לפני תקופה רצה בשדות לביאה.
הגוף כאב כל כך. חוסר הודאות זעק את כאבו הסיט בגסות מהמסלול , טלטל והתיש. ברחתי למקומות הנוחים לי.
הפינות הקטנות והמעוגלות שפרסו חסותן עלי, דרסו את מהותי ודישנו את נפילתי.
|
כל כך קל לשקוע
|
זרע העצבות החל לחלחל. חיה לי פתאום מיום יום. ניצנים סוערים שנשלחו אל תוך חלל בטני, פצעו את נשמתי טשטשו את יומי.
אלו שמאחורי, מצדדי, מעלי, לא יכולים להבין. ואיך בכלל אפשר להתחיל להסביר. את השבר שנפער בי. חלק מהאישיות נלקח בפתאומיות בעקבות חוות דעת רפואית, ללא אפשרות להיפרד, לקחת את הזמן – לבד.
ואז, על ציר הזמן שבין הפציעה להחלמה מגיע שלב המנחמים. אלו שבטוחים שבידם התשובה הכי טובה. מתרוממת מהשמיכה החמה, חושפת קצות ציפורניים להדוף את הדעות. את הדבש ואת העוקץ. אנשים. קרובים. רחוקים. טובים יותר, טובים פחות. דעות שונות. רבות ומגוונות.
עוברת לשלב הבא, שלב הניסיון. הכישלון. הלמידה. ציר הזמן מתרחב. מאפשר. אין תשובה אחת נכונה. כל אחת מגיעה עם הסבר רפואי משלה. למה כן. למה לא. הבעד מול הנגד. נשאבת שוב, מאבדת כוחות. מתפללת לתשובה אחת נכונה. שתכוון. תאיר לי שוב את הדרך.
מהר מאוד לומדת לשבור מוסכמות. לקפוץ מעל גדרות גבוהים ככל שיהיו. מדלגת מצמרת לצמרת, מתרוממת, נלחמת ולא נשברת.
חושפת ומגלה מבין הרגבים את חלוקי הנחל הנכונים, מניחה אותם עקב בצד אגודל, קצב צעדיי.
מרימה את הראש, מביטה קדימה. אופק חדש מתבהר, קו הרקיע צבוע כחול. לומדת להכיר את גופי מחדש.
מתחזקת. ושוב מהתחלה.
כבר לא רצה את חיי. צועדת לאט ובטוח. רוקדת את צלילי מנגינת ליבי. מתקדמת לאט. מתקדמת.
ושוב מהתחלה. כמו מבראשית. חושפת ומנקה את מסלול ההליכה. חוזרת ומתמכרת לצעדי הריקוד, לקצב הגוף השר את יומי, המוזיקה מנקה מחשבות מרפאה דאגות.
דגדוגי אנדורפינים שבים וזורמים בעורקי. מחזקים יותר. ממלאים מחדש. מרפדים את המשענת להמשך הדרך.
על ציר הזמן משם עד פה. ברגל ימין עולה מדרגה. מחזקת את הגוף והנפש מתקדמת ומחלימה.
מתנה שחוזרת עטופה בברכה. היכולת לעשות בשביל עצמי, מאירה באור יקרות את הסביבה.
קל ליפול, קשה הדרך חזרה
חזקה היום יותר כדי לחזור אחורה, להמשיך, להתחיל מהתחלה. מציירת על הלוח מסלול חדש. מזמין יותר. מאפשר.
השרירים שאיבדו מכוחם רועדים ומתייצבים לקול השריקה. עוד מעט כמעט אשוב לבריכה. ומי יודע…אולי שם בקצה עוד ממתין לי מסלול הרכיבה.
קל ליפול. קשה הדרך חזרה.
קל לשפוט. קשה ההבנה וההכלה.
חייבים ליפול כדי לדעת להזדקף חזרה.
חייבים לחזור, כדי לקבל את הדרך ולאמצה.
ועד ששוב נזיע יחד על המסלול, מעודדת אתכם מהצד.
מעודדת. מתעודדת.
בברכת הבריאות, הספורט וההנאה,
פשוט הילה.
11.12.2013
הילה לביא – אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
היכנסו לבלוג של הילה לביא ב-Shvoong – הילה של לביאה
