מאת:רותי הדר
אחרי חודשי ריצה על ההליכון במכון הכושר שלי אני חשה שאני משתפרת: אני רצה לאורך זמן ארוך יותר, חזק יותר ומהר יותר, אבל ההרגשה האישית שלי: אני לא ממש בנויה לזה. למעשה, מנטלית אני מכריחה את עצמי לרוץ כל פעם מחדש. עם עקשנות כמו שלי עוד אהיה יום אחד, עוד הרבה שנים, מסוגלת לרוץ מרתון. לצורך כך אדרש להשקעה רבה, הכנה מתמדת ובנייה איטית של הגוף באימונים מפרכים.
מדי פעם עולה בי התמיהה איך אנשים מסוגלים לרוץ מרחק ,שבמוחי אני מדמיינת אותו למשל כמו המרחק מתל-אביב לחדרה, בבת אחת וללא הפסקה. לא רק לרוץ מרחק שכזה אלא גם ליהנות. בל נשכח את כל ההכנות. יש כאן לא רק אתגר פיסיולוגי, יש כאן התמודדות מנטלית ברמה גבוהה ביותר.
מבחינת ההרגשה האישית שלי ההתמודדות המנטלית עם משימה שכזו קשה יותר מאשר ההתמודדות הפיסיולוגית ולכן סקרנה אותי השאלה, האם רצי המרתון הם אנשים מזן מיוחד או שמיקרי הדבר שהם בחרו בעיסוק זה, אולי מתוך הרגל ותנאים סביבתיים.
מכיוון שאין ביכולתי לחקור נושא זה פניתי לאנשי המקצוע בפסיכולוגיה של הספורט על מנת לנסות לקבל תשובות לשאלותיי.
האם רצי מרתון הם אנשים מזן מיוחד – מרתון טבריה 2002
ראיינתי שלושה מומחים מתחום זה וכל אחד מהם השיב לשאלותי מזווית ראייה שונה וזאת מתוך רקע מקצועי אישי וייחודי שלו. מגוון התשובות שוב הוכיח שהפסיכולוגיה אינה מדע מדויק ולמרות שאני לא משתייכת לאותו זן מיוחד של אנשים אולי בכל זאת ארוץ למרחקים ארוכים?
ראשון פניתי אל ד"ר גלעד ויינגרטן, אתלט עבר מצטיין, ראש המחלקה למקצועות מעשיים ומרצה במכללה לחינוך גופני בפסיכולוגיה של הספורט התחרותי. ויינגרטן בטוח שהוא מכיר היטב את הרץ למרחקים ארוכים. הוא מונה סדרה של תכונות, יפות כשלעצמן המשאירות עלי רושם רב והוא מגבה בסדרת שמות, מחקרים וחוקרים כדוגמת אייזנק והדרמן.
ויינגרטן מסייג את דבריו. צריך להבין שמדובר באמיתות סטטיסטית. לא דברים מוחלטים. תוך כדי דבריו אני מנסה לבחון על פי דבריו רצי מרתון שאני מכירה באופן אישי ולנסות לשייך אליהם את הנאמר. לפי ויינגרטן, הרצים למרחקים ארוכים הם טיפוסים אינטרוורטים קיצוניים. "זהו מישהו שיכול לחיות בשלום עם חסך חושי חלקי, מכונס בעצמו, רץ בחושך, לא מדבר. זאת הרי פעילות ספורטיבית מונוטונית אז אין ספק שאחד כזה מתאים למרתון
. כיום, בגלל כל הפרסים המוענקים לזוכים, יש שרצים גם אם הם מאוד לא מאושרים מהריצה, אבל מי שרץ בשביל הכייף, הוא על פי רוב אינטרוורט. זאת התכונה המרכזית, אין לי ספק בזה".
ויינגרטן מונה סדרת תכונות לא רעות בכלל שיש למי שרץ למרחקים ארוכים. "החלטי, לוגי, שופט ושוקל, חושי, עובד קשה, שיטתי, מתמיד, סבלני. אחד כזה שמחליט להיכנס לנושא ואז הוא נכנס אליו במלוא הכוח. טיפוס שטוב לו ויכול להיות הרבה לבד עם עצמו" לא ידעתי שחברי, אלו הרצים באמת כאלו, ואולי כן ידעתי רק שלא ניסחתי את זה לעצמי.
ויינגרטן מוסיף: "מבחינת החשיבה רצי מרתון הם בעלי רמה גבוהה ביותר, הם בעלי האינטליגנציה הגבוהה ביותר בקרב הספורטאים ואת זה אני אומר לך שוב, על סמך מחקרים שנעשו. הרצים למרחקים היו בעלי האינטליגנציה הגבוהה ביותר". נותר לי רק לדמיין מה חברים שלי שרצים היו יכולים לנצל זמן שנותר מריצות מספר פעמים בשבוע, למרחקים כל כך ארוכים.
טיפוס שטוב לו ויכול להיות הרבה לבד עם עצמו – מרתון טבריה 2002
זה גם משהו שדורש ממך התמסרות טוטאלית. אתה לא יכול לשנוא כל כך הרבה שעות את מה שאתה עושה. ספורטאי טוב צריך להתגעגע לאימון הבא". ועוד מוסיף ויינגרטן על רצי המרתון "ואין לי ספק שהם גם קצת מזוכיסטים, כי זה כואב ויש משברים אז אתה צריך להיות כזה שנהנה מהכאבים, כי אתה יודע בדיוק איזה משברים אתה הולך לעבור. את צריכה להבין שהריצה למרחקים זאת קריעה גופנית לא נורמלית ויש טיפוסים שפשוט לא צריכים את זה. זה צורך בהענשה עצמית ,אז אם אתה לא כזה ולא יכול עם כל התעוקות האלה. בקיצור, אם אתה לא מתאים פסיכולוגית תמצא דברים אחרים להגשים את עצמך בהם. בדברים האלה אני הרבה יותר דטרמיניסטי מאחרים. זה משהו במבנה המוח שלך, שיש לך מחלב אימך".
"זה כלל מדעי" הוא מסכם. המוח חייב לקבל גירויים וכאן יש אדם שמסוגל לחיות ללא גירויים, או לפחות להחזיק מעמד הרבה זמן בלי גירויים. האינטרוורטים יכולים להסתפק בפחות גירויים. עוד לא ראיתי רץ אמיתי שישוחח עם אחרים בדרך. זה מבנה מוח אחר. הם יכולים להחזיק מעמד זמן רב בסביבה ענייה בגירויים. יש להם חשיבה אסוצייטיבית. הם מקשיבים לגוף, יודעים מה קורה לו, יודעים מהי הנקודה הפיזיולוגית שטוב להימצא בה בכל רגע ורגע בריצה. הם מחוברים לגוף. יודעים מה טוב לו בכל רגע נתון".
ד"ר רוני לידור, חוקר ומרצה בהתנהגות מוטורית אינו מסכים עם גישת קודמו. "הפסיכולוגיה המודרנית הפסיקה לסווג אנשים בסיווג כזה. רבים רצים למרחקים ארוכים וכל אחד מהסיבות שלו. אי אפשר לקטלג. האישיות אינה דיכוטומית. ישנם רצי מרתון שבמצבים מסוימים הם ליצנים לא קטנים, ממש אקסטרוורטים, הם לא רצים? מסוכן לצאת בהצהרות לגבי אישיות, פרופילים ואפיונים. אני, אישית, רץ למרחקים כי התחלתי לשמור על משקל תקין, אבל יש מגוון של סיבות".
ואם כבר התחלתי להאמין שרצים למרחקים אותם אני מכירה הם אינטרוורטים כמו כל יתר הרצים הטובים למרחקים ארוכים, בא ד"ר לידור ואומר: "מדי יום אני יושב עד השעה שתיים בצהריים על המחשב שלי וכותב זה לא הופך אותי לאינטרוורט. החל מהשעה שתיים כשאני לוקח את הילדים שלי מהגן, מתחיל החצי השני של היום שכולל מפגשים עם אנשים וחיים אקסטרוורטים. אדם יכול להיות "גם וגם" לפי בחירה – זה לא עניין מוחלט".
לתומי חשבתי, שאני שאוהבת לבוא למכון הכושר שלי לא רק כדי להתאמן, אלא גם כדי לפגוש בני אדם מוכרים לי כצורך חברתי, האם זה סימן מובהק לכך שאיני מתאימה לרוץ למרחקים ארוכים באופן טבעי כנטייה מלידה וצריך להשלים עם המציאות? "לא כך" אומר לידור, יש מגוון עצום של סיבות לכך שאדם פעיל במקצוע ספורט מסוים ואסור לצאת בהכרזות חד משמעיות. רצים מקצוענים חושבים על כל צעד, ורץ חובב מסתכל על הים וחושב על דברים מחוץ לריצה. זה תלוי ברמת המיומנות. ריצה היא ספורט זול, תלוי באף אחד ולא בציוד. זהו ספורט פשוט ולא צריך רמת מיומנות גבוהה. מכלול גורמים מביא אדם לריצה. אבל ברגע שבן אדם נדבק למשהו סימן שהוא מבין שמשהו טוב בכל זאת קורה לו. בכל עיסוק אובססיבי יש מינוסים, המערכת נשחקת, יש תנודות בעמוד השידרה, במפרקים ובעצמות, הברכיים נגמרות, אבל יחד עם זאת משהו חיובי בכל זאת קורה לך. אתה מזיע, פורק מתחים, מוריד משקל, משהו שבגללו אתה מחליט להמשיך".
למה הגעת ומה בדיוק תקבל מכל העניין ? – מרתון טבריה 2002
מיכל יערון היא הפסיכולוגית של הספורטאים ביחידה למחקר במכון וינגייט. עד שהצלחתי סוף סוף לפגוש אותה (לאחר חופשת לידה) שמעתי ממנה דיעה שלישית. לדעתה הכל הוא מקרי. "בהתחלה אינך מודע לזה, ללמה הגעת ומה בדיוק תקבל מכל העניין. זה חיפוש, אבל אם נשארת, סימן שמצאת את הספורט שלך".
"אולי זה בשבילך אפיק לפרוק תוקפנות ולהירגע פיזיולוגית וגם ריגשית או לשרוף קלוריות. אולי זה יצר הרפתקנות, אתה רץ ונהנה מהמרחב ומהנוף המשתנה. אבל הסיבה שאתה נשאר לרוץ תלויה במגוון סיבות ואין כאן איזה עניין של הבדלים בתכונות אופי, זה משהו מאוד נסיבתי. הצלחתי בזה אז נשארתי. המשותף לכולם בריצה למרחקים היא הנכונות לסבול מה שכרוך. הם מוכנים, להתמיד".
יערון מודה שיש בריצה למרחקים ארוכים הנאה מהכאב. "יש בזה הענשה עצמית, משהו סיזיפי אבל זו גם הנאה צרופה. זה גם משהו מאוד "טרנדי", הסביבה מאוד מעריכה את זה. אתה חלק מקבוצת ייחוס ועוד משהו: ברור שבריצה למרחקים ארוכים אתה מנסה לבדוק את גבולות יכולתך".
אם כך אני כבר מבולבלת "למה אני רצה בכלל ?" בנוסף לכל התשובות שקיבלתי לי יש את התשובה האישית. פשוט התמכרתי לריצה ולא משנה לי כלל, למה התחלתי עם העניין, כי עכשיו אני כבר חייבת את זה לעצמי. זה כבר חיידק".
באדיבות מגזין עולם הריצה – גיליון 110, המוקדש לרצי ומרוצי המרתון
