בזכרוני, אני תמיד מנסה לחזור לחדוות המשחק כילד, לתחושת החופש שהייתה בלרוץ סתם, בלקפוץ; להתרגשות ולתענוג של הרכיבות הראשונות, לטיפוסי הפסגות, לרכיבות בפלטון; לתחושת ההתעלות כשגמרתי את ריצת ה-10 ק"מ או המרתון הראשון שלי. לאן כל זה נעלם? מדוע כעת האימונים נעשים מפרכים, קשים יותר? מדוע עדיין צפות חששות ודאגות לפני אימונים או תחרויות?
מאת:ד"ר שמי שגיב
מדוע ולאן נעלמה חדוות הריצה? ובכן, ההבדל נובע מכך שבמקום להיות ממוקד כוונה – הרגשה, הפכתי לממוקד מטרה – תוצאה. שבמקום שהריצה תגיד ממקום של בחירה, כעת היא נובעת ממקום של צורך או חובה. כי הרי מה שבסופו של יום (או אימון) מעניין אותי ואני חושב שאולי גם אתכם, כספורטאים, יותר מכל דבר אחר זה כיצד הרגשנו באימון או בקו הסיום. ההרגשה היא המטרה, כשהמטרה היא אמצעי להשגתה.
ניתן לומר ששני הכלים העומדים לרשותנו ושאיתם אנו מתנהלים בחיים ובכלל זה גם באימונים הם כוונה ומיקוד. אם נשתמש באנלוגיית המכונית, אז המנוע הוא הכוונה וההגה זה המיקוד. כשם שהמנוע מניע את המכונית כך גם הכוונה שלנו מניעה את פעולותינו. בלי כוונה שום דבר לא ינוע. ההגה תפקידו לנווט, למקד את תנועת ההנעה שהמנוע מייצר. כדי שנוכל לרוץ או לרכב אנו צריכים להפעיל את המנוע – כוונה. כוונה עונה לשאלה: למה? וכאן אנו צריכים לשאול את עצמנו: למה אנחנו רצים? וכול אחד ואחת ותשובותיו. כוונה, כמובן, פונה אל ההיבט הרגשי: "אני רץ כי כיף לי", או, "אני רץ כי אני חושש להשמין". ככול שעוצמת התשובה לשאלה "למה?” תהיה גבוהה יותר, כך תגבר עוצמת המנוע. רגש EMOTION=) ENERGY IN MOTION) הוא האנרגיה המניעה את כל פעולותינו ופעילות גופנו. אם נשים לב, כל מה שאנו עושים מונע או מהצורך להרגיש טוב, ניצחון, הישג, או מנגד, מהפחד להרגיש – תבוסה, כישלון. מה מניע אתכם? אותי בהתחלה הניעה תחושת וחדוות החופש, התשוקה לממש את הפוטנציאל, אך בהמשך, כאתלט מקצועי, זה הפך לכלי להשגת הערכה.
איך מוציאים לפועל את הכוונה?
השאלה הבאה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא: איך או כיצד אנו מוציאים לפועל את הכוונה הזאת? וכאן אנו נכנסים לתוכניות אימונים, ציוד, תזונה וכל ההיבטים הטכניים והאדמיניסטרטיביים המאפשרים לנו לתרגם את התנועה לממוקדת יותר או אם תרצו הישגית ותכליתית, יותר. דוגמה: כדי להרים את היד אני צריך כוונה, סיבה, ואז מערכת העצבים מעבירה תשדורות מסונכרנות ומתאומות אל שרירי היד וכלי הדם מזרימים את החמצן הנדרש, כדי להוציא אל הפועל את הכוונה. מטרת האימונים כאן היא לשכלל ולשפר את יכולת מערכות אלו להוציא לפועל בצורה היעילה, המיטבית והמקסימאלית ביותר את הכוונה. בלי הכוונה, סיבה, היד לא תתרומם ואין זה משנה מה גודלם של השרירים או איזה תוספים אנרגטיים צרכתם.
(צילום אילוסטרציה: Thinkstock)
כשלפתע יש לי אימון מדהים או תחרות שבה שברתי שיא, מיידית אני מנסה לקשור זאת לנסיבות הפיזיות: עם איזה נעליים רצתי , מה היה מזג האוויר, אופי המסלול, מה אכלתי, באיזו שעה התעוררתי ועוד ועוד פרטים או טקסים למיניהם. ואז, בתחרות הבאה, אני מנסה לשחזר את הנסיבות. זה בלתי אפשרי ואף מתסכל לדאוג לכך שבכל פעם אצליח לשלוט בכול הגורמים הנסיבתיים. בעבורי, כשהפכתי להיות ממוקד מטרה, ה"איך” הפך לטקסים כפייתיים. כך הריצה נהפכה למתסכלת.
אם כך, התהליך האורגני המאפשר פעילות ממוקדת כוונה הינו כוונה(סיבה) ולאחריה מיקוד (תוצאה). אך כיום רובנו פועלים במהופך, בז'רגון המקצועי זה נקרא – REVERSE ENGINEERING . אנו ממוקדים בתוצאה, באיך, מתי וכמה, כדי לייצר את ההרגשה שאנו חפצים. לזה קוראים עבודה קשה. זו הסיבה מדוע חדוות הריצה נעלמה לנו. זו הסיבה מדוע האימונים נעשים מפרכים יותר. כשאני מתנה: "רק אם אזכה בפודיום" או, "רק אם אשיג תוצאה כזאת או אחרת רק אז אהיה מסופק”, ואז, אני נלחם כדי ליצר את הנסיבות (תוצאות) שיביאו בעבורי את הרגשת הניצחון. מנסיוני, כשאני ממוקד מטרה הגוף מתכווץ. כשאני חייב לסיים את מכסת האימונים או הקילומטראז' השבועי אני נדרך. לא פעם קרה לי שהצבתי לעצמי מטרה, אם באימונים או בתחרות ומימשתי אותה, והרגשתי הייתה שונה ממה שציפיתי ותחושת אכזבה, שלא הצלחתי, שפספסתי את ה"מטרה", הציפה אותי. הסיטואציה הזו ודאי מוכרת לכם. זאת, כי הייתי ממוקד בתוצאה ולא בכוונה. כי חשבתי שאם אשיג תוצאה מסוימת זה יביא בעבורי את ההרגשה שחפצתי.
מה היינו רוצים להרגיש על קו הסיום?
להתאמן בלהיות ממוקד כוונה זה להתמקד בהרגשה שהיינו רוצים להרגיש. אז מה הייתם רוצים להרגיש על קו הסיום: עוצמה, התעלות, ביטחון, סיפוק, גאווה? לפני שאנו יוצאים לאימון או בימים לפני התחרות אפשרו לעצמכם להעלות הרגשה זו – עימדו בגאווה, חישבו ביטחון, תנשמו סיפוק, הרגישו עוצמה. כעט שחררו ואפשרו לכוונה לבטא עצמה בצורה היעילה ביותר. ניסיוני מראה שתפקידנו מתחיל ומסתיים בכך שאנו כול הזמן ממוקדים בכוונה, בהרגשה. אין זה מתפקידנו להתערב באיך להוציא כוונה זאת לפועל. גופנו מצויד בכול האמצעים הנדרשים והאימונים מכשירים את מערכות גופנו (תנועה, מטבוליזם, לב-ריאה וכו') להוציא לפועל את כוונתנו באופן המקסימאלי. בסוף הריצה, התחרות, שימו לב להרגשתכם, עד כמה היא רחוקה או קרובה לכוונה המקורית. באם היינו רחוקים מההרגשה שחפצנו, עלינו ללמוד ולבדוק: היכן סטינו? היכן לא היינו ממוקדים? ובפעם הבאה לדייק יותר. כך גם בחיים.
אין באפשרותנו לשלוט בנסיבות, כי במהותם הם נמצאות בשינוי מתמיד. אין באפשרותנו לשלוט בתוצאות, כי תוצאה היא פועל יוצא של סיבה. נכון, זה אפשרי להתנהל כך, אבל זה מצריך ממני לרדוף אחרי הזנב של עצמי. לא כיף. הדבר היחידי שיש לנו עליו שליטה הוא להיכן אנו מפנים את המיקוד. כשאנו ממוקדים מטרה המיקוד הוא בחוץ (בתוצאה) וכשאנו ממוקדים כוונה המיקוד הוא פנימה (בהרגשה). התאמנו להרגיש את תחושת החופש, ההתעלות, הסיפוק שהריצה מביאה עבורכם, כאן ועכשיו, והישארו ממוקדים בהם. ככל שנתאמן בלהרגיש נאפשר למנוע להיות בשיא תפוקתו. כי אם איננו יכולים לחוות את ההרגשה שאנו חפצים כעט, סביר להניח שגם לכשנגיע למטרה, לא נוכל לחוות זאת.
10.2.2013
ד"ר שמי שגיב – מומחה לרפואת ספורט
אלוף ישראל (1985, 1987) ונציג ישראל לאולימפיאדת לוס אנג'לס, 1984, אלוף ישראל טריאתלון, ק. גיל.
http://www.shemidc.co.il/sport-chiro.php
