מאיר נדב הוא טריאתלט חובב מלהבים, סופר ופסיכולוג ראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. לפני פחות משנה השתתף בטריאתלון אילת במקצה האולימפי. שלוש וחצי השעות שחווה בתחרות היו עבורו 'אירוע מכונן' בחיים, נובלה קצרה פרי עטו על האירוע /  חלק א'

מאת:מאיר נדב

משק כנפי ההיסטוריה. ציפור ענקית, דינוזאורוס עם כנפיים שנוחת על ציר הזמן, מזעזע את סביבותיו, חורך, זורע הרס, מזעזע את אמות הסיפים, מטביע את סימניו, משאיר את חותמו. אבל רגע אחד, תמיד כשמשתמשים במושג מכוונים להווה שמרגיש כמו העבר. אולי הכוונה דווקא לזמן שחולף ביעף, ביחס אליך, אתה נטוע במקומך, הזמן חולף על פניך ואתה רואה את עצמך רחוק בעתיד ואת ההווה רחוק בעבר. אירוע שמתרחש בהווה אך השפעתו מוחתמת בעוצמה רבה והופכת בו בזמן לעתיד, למשהו שנזכור.

משהו מיוחד, משמעותי, מזעזע, צריך שיתרחש כדי לקחת את ציר הזמן, לקרוע אותו ולהרחיק את ההווה אל העבר העתידי. כמובן שיש היסטוריה כללית ויש היסטוריה אישית, וממרחק הזמן אתה בוחן את האירועים, וכאשר מתרחש המאורע המדובר, אחר-כך, כאשר אתה חושב עליו, אתה מכנה את הרגע, את פיסת הזיכרון האישית המשמעותית, 'אירוע מכונן' רגע שהשפיע על חייך, שינה אותם לבלי הכר.

מנקודה זאת והלאה אתה אדם שונה, אתה פועל בהשפעת אותו אירוע מכונן, מגדיר את עצמך כשונה בהשוואה למי שהיית לפני אותו אירוע.

כזה הוא האירוע שאני בוחר לספר לכם עליו. מן רגע בחיים, נקודה על ציר הזמן, אירוע שנמשך יותר משלוש שעות, שהוא כנראה, לאכזבתי, קטן במונחים היסטוריים מקובלים, אבל בהיסטוריה האישית שלי, זהו רגע מכונן, רגע שבו חיי נעו על צירם, המבט על האירועים הפך שונה וההתייחסות לָעֲצְמִי השתנתה ללא הכר.

אני מבקש לספר לכם על תחרות הטריאתלון המרחק האולימפי, אותה ביצעתי בפעם הראשונה בחודש נובמבר 2008 באילת. בדרך כלל התנסות בתחום הטריאתלון מתחילה עם ביצוע תחרות הספרינט. זה גם מה שהתרחש אצלי. במשך שנים השתתפתי בתחרויות הספרינט. המילה השתתפות תמיד הייתה חביבה עלי בהקשר זה. לא ניסיתי להקדים אף אחד אחר, רק לקדם את עצמי, לשפר את הכושר שלי, לשמור על המשקל בגבולות סבירים, לדאוג לבריאותי. נהניתי מן האווירה, מן ההוויה הקבוצתית המיוחדת, התגאיתי, ביני לביני בדרך-כלל, ובמקרים מסוימים, כאשר ישבתי בין חברים קרובים, אף העזתי להתפאר, על היותי חלק מן הספורט המיוחד הזה.

יום אחד זה כבר לא הספיק. פשוט לא הספיק. לא סיפק את ההתרגשות, לא היווה אתגר, הפך לחולין. אז החלו לעלות מחשבות על שינוי. הפחד שלי עלה במקביל לאפשרות שאבצע את התחרות במרחק האולימפי.

בל יקל הדבר בעיניכם. בדרך כלל הייתי מבצע אימון שחייה שנמשך שעה אחת ואז שב לביתי שמח לשרוד עוד אימון מפרך, חוגג בארוחה דשנה. נוהל דומה ננקט לאחר אימוני הריצה ואימוני האופניים. המאמן יגאל אמר לי ש"עומק הנפח" של הכושר הגופני שלי אינו מאפשר לי לבצע את התחרות למרחק האולימפי. הגברתי את עצימוּת התרגילים והארכתי את המרחקים ואת זמן הפעילות, רץ רצוף עשרה קילומטרים, הישג יפה ברמה האישית.

לבסוף התקבל האישור. המאמן אמר לי שאני מוכן. נרשמתי לתחרות למרחק האולימפי בדחילו ורחימו.

השורות הבאות מתארות את שבוע ההכנות האחרון ואת התחרות עצמה. אני מבקש להודיע במלוא ההכנעה שחלק מסוים מן הדמויות בסיפור הזה הזויות לחלוטין וחלקן האחר, פחות.

פרק א'
לאורך כל השבוע אני שותה הרבה מים, ישירות מן הברז, ממתקן המים החמים קרים שבמטבח וממתקן המים-הקוּלֶר- בעבודה, מים בטמפרטורת החדר,  ומים מצוננים מן הבקבוק והכד במקרר,  מים מטוהרים ומי מעיין, בכוסות פלסטיק חד פעמיות בעבודה, וכוסות זכוכית בבית, ישירות מבקבוקים קטנים וגדולים של מים מינרלים, מי מעיין, מלוא לוגמי, כשאני צמֵא וכשאיני חש צָמַּא, שותה עד להתפקע, כמה שגופי דורש וגם כמה שהמאמן יגאל מציע, וז'אן-מארק ממליץ ותורם גם הוא מניסיונו, ומה שקובי נוקב ותובע ללא פשרה, "אל תתווכח איתי, לפחות ארבעה ליטרים ליום, לא כולל משקה איזוטוני באימונים," נוזף בי כאשר אני מנסה להרהר, תחילה עמוק בתוכי, ובהמשך בקול רם, "רגע, אין סכנה להרעלת מים?" מעז לצאת כנגד התיאוריה בדבר יכולתו של הגוף לשמור ולהרחיב את מחסני המים שלו, לאורך זמן.

לתומי חשבתי כי המחסן הרלוונטי הוא הדם ושלפוחית השתן האוגרת את העודפים ומפנה אותם החוצה. קובי הבהיר לי שאני טועה טעות מרה. "תשים לב טוב," אומר הוא לי, בתום אימון האופניים הקל, שבוע לפני התחרות, מבטו ננעץ בי מעבר למשקפי השמש בעלי הזכוכית המלוטשת השחורה שאינו מסיר לרגע מעל עיניו, ללא קשר למצב השמש ולשעה ביום, הופך להיות רציני, בניגוד לחיוך התמידי שנושא על פניו ביום יום.

"קודם כל תשתה. כל השבוע שלפני. תשתה מים, תפוצץ את עצמך במים, תרווה את הצימאון של הגוף, תעלה את הסף של קיבולת הנוזלים, תכניס אותם לתאים, לנימים הדקים, לורידים לעורקים. תיצור לך מאגרים מלאים לחלוטין. אני יודע שאמרתי את זה ואני אומר את זה עוד פעם ואני לא אפסיק להגיד את זה, אין לך מושג כמה זה חשוב שהגוף רווי במים."

חשבתי לעצמי שהאדם שצריך להיות לחוץ זה דווקא אני ותהיתי מדוע קובי חוזר שוב ושוב על הצורך בשתייה, על ההכרח לשתות, שבוע ימים לפני התחרות, בכל יום, החל מרגע הקימה, מיד לאחר הצחצוח, ועד שעה לפני השינה, כמות מים שמספיקה לארבעה אנשים ביממה.

הוא היה אדם שקול בדרך כלל וכעת ניכר בו חוסר שקט שלא היה ברור לי מקורו, "ביום התחרות, במיוחד בעת הריצה תזדקק לנוזלים, מאוד." חשבתי שיהיה קשה לעמוד במשימה אם בכל מספר דקות אזדקק לריצה אל השירותים, או לשיח הענֵף הקרוב, אבל הנהנתי בצייתנות למול מבטו המרוצה של קובי.
גם כאשר אנו יושבים באוטובוס בדרך הארוכה המתפתלת והחד-גונית, בואכה אילת- רוב האנשים משוחחים בשקט עם שכניהם למושב- בקבוק של מי מעיין ליטר וחצי בידי, עוד שלושה בתיק הצד שמונח על המדף מעלי, קובי מגיח מידי פעם מן המושבים האחרונים באוטובוס, מדרבן אותי, "תגמור את הבקבוק, שתה עוד, אתה לא ממושמע," אבל הנהג מוסא עוצר רק פעם אחת בדרך, "זה הבלבית קובע."

ביקשתי להעיר את תשומת ליבו של קובי, להגיד לו, תשמע, יש קושי אובייקטיבי, צריך גם לעשות פיפי, וקצת בלתי אפשרי בנסיעה ללא עצירה.
התאפקתי.

הוא וודאי היה אומר לי שכל העניין הוא להתגבר על קשיים אובייקטיביים ולהפוך אותם לסובייקטיביים, משמע לעבירים. עבור קובי שתיית המים הייתה לא רק הכנה לדבר האמיתי, אלא הדבר לכשעצמו.

בתחילת השבוע, הוא מזמין אותי אחר כבוד לביתו. צריך להבין. ביקרתי מספר פעמים בביתו של קובי, בעניינים חברתיים- חגיגת הסיום של השתתפותו באירונמן כזה או אחר, מסיבת יומולדת לזוגתו האלגנטית- מפגשים אינטימיים של שנינו בענייני הזיתים שאנו מגדלים בחצרנו, לשמן ולכבישה, אני עם הזית הנַבָּלִי והסורי והוא עם המָנְזֵלִינוֹ, אבל עיקר שיחותינו פנים אל פנים מתמקדות בענייני תזונה וספורט, בעיקר שאלות תם שלי ותשובות מנומקות של קובי, התייעצויות שלי עימו, "כמה זמן לפני התחרות אפשר וצריך לאכול ומה?" "חטיף אנרגיה מבוסס חלבון, והזמן, חצי שעה לפני, אבל אתה צריך לנסות בעצמך כי זה אינדיווידואלי, שלא יעלה לך באמצע השחייה ויהרוס לך את התחרות."
"האם מותר וצריך לשתות קפה לפני התחרות?"
"כן, שעה לפני, ובתנאי שאתה משלים את הנוזלים, כי הקפה משָתֵּן."
איזה תוסף מזון עשוי לעזור לפני התחרות ואיזה לאחריה ומהו המשקה האיזוטוני המומלץ בעיניו ומדוע ועוד כהנה שאלות. 

יש לדעת שבכל מספר חודשים קובי משנה את העדפותיו בענייני תזונה ומשקאות אנרגיה ובעיקר עובר מפירמה לפירמה מסוג משקה אחד לשני, משווה מחירים ויעילות, מחשב את מחיר האבקה למשקה האיזוטוני פר 100 מיליגרם משקה, יוצר קשרים עם אנשים וחנויות בלוס-אנגלס ובלונדון, כותב ונעזר בפורומים באינטרנט, עורך מינֵי חישובים אותם מעלה על דיאגראמות במחשב הנייד שלו.

כך אני למד כי במהלך החודשים האחרונים הוא החליף ארבעה סוגים של משקאות איזוטוניים, מאיזוסטאר,  לרֶוֶנגְּ' להָאמֶר ולבסוף הצהיר אמונים לגָטוֹ-רִיד, מלימון התמקם לבסוף טעמו בתפוז ושם נח לעת עתה, מנמק את המעבר וההעדפה החדשה בענייני עיכול וגזים יעילות העברת האנרגיה לשריר וניצולה ולבסוף מתייחס לטעם  ולעפיצות.

הוא מנוי על מגזין הטריאתלון העולמי, מעודכן תמיד מהם הגלגלים המתאימים לשלדה מסוימת, היכן ניתן לרכוש גלגלי תחרות במחיר נמוך יחסית, אֵילו פנימיות קלות משקל, מאריכות חיים חזקות ועמידות יותר, ואֵילו צמיגים יסכנו לאימונים או יתאימו יותר לתחרות, וכמובן הפיצ'פקס כמו שקובי מכנה אותם, פנסים מהבהבים להרכבה על הקסדה, לרכיבות הלילה בישוב שלנו, נרתיקים המורכבים על האופניים באופן שאינו מפריע לתנועות הרוכב ואינו פוגע באווירודינמיות של הרכיבה, בגדי רכיבה במחיר מציאה ועוד כהנה וכהנה, מעיין בלתי נדלה.