בזמן שאתם התאמנתם להנאתכם, רצתם, רכבתם או שחיתם, חבורה של שישה ספורטאים וספורטאית אחת, יצאו לתחרות שהיא גם סוג של מסע בשם אולטרמן צ'אלנג' רימונים. מדובר על תחרות איש ברזל כפול שניים וקצת. התחרות נפרסה על פני שלושה ימים ועל המתחרים היה להצליח ולהגיע בזמן בכל יום אל קו הסיום. התחרות התחילה בשחייה של 10 ק"מ בכנרת ומשם רכיבה שנפרשת על פני יומיים של 420.6 ק"מ עד העיר אילת ומשם ריצת אולטרה מרתון של 84.4 ק"מ עד לקו הסיום סך הכל 515 ק"מ.
הקדישה את התחרות לאביה. נועה פלדמן | צילום: ניר עמוס
כתבות נוספות בנושא
הישראלית הראשונה שתעשה תחרות של פעמיים איש ברזל
ספורטאי השבוע | מרדכי פיקאר
דן אלתרמן ניצח באולטרה צ'אלנג' ישראל
בין המתחרים החזקים דוגמת דן אלתרמן שזכה רק לפני יותר מחודש בתואר אלוף ישראל בישראמן ותום מרמרלי אלוף ישראמן לשעבר שסיים במקום השני, השתתפה לראשונה גם נועה פלדמן בת 54 מכפר מונש, מנהלת מרכז השיקום של נכי צה"ל וגם סבתא לארבעה (כן כן), שהתחילה את האימונים לאתגר רק לפני חצי שנה. סיפורה מעורר השראה מאחר והיא נכנסה לספורט בצורה הדרגתית אחרי שסבלה מעודף משקל.
"ההתרגשות היתה גדולה מאוד", מספרת לנו נועה בראיון בלעדי שערכנו עמה. כששאלנו אותה מדוע בכלל החליטה לעשות סוג כזה של תחרות, התשובה לא היתה פשוטה, "ההחלטה הגיעה אחרי תקופה בה לא התחריתי ורציתי לעשות משהו. כמו שסיפרתי בראיון הקודם, הגעתי להקשיב במפגש לקראת תחרות אולטרמן צ'אלנג' ואייל פרל, אחד המארגנים, הכריז קבל עם שאני עומדת להתחרות וזה נתן לי את הדחיפה הרצינית".
המועד בו התקיימה התחרות היה סמלי מאוד עבור פלדמן, בסיום התחרות ציינה נועה את היום בו נפטר אביה, "רציתי להקדיש לו, 'הנה אבא, זה בשבילך'", היא מספרת, מעבר לכך סיום התחרות היה ביום האישה הבינלאומי, "אמרתי לעצמי שאנחנו הנשים, חזקות שיודעות לעבוד, אנחנו לא פחות ולא רק בתחרות, אלא בכלל ביום יום. יש לנו מה להגיד ויש מקום לנשים". התחרות היתה עבור נועה מסע פנימי עמוק שעבר דרך נקודות ציון רבות בחייה. עוצמת התמיכה והפרגון שחשה נועה במהלך כל התחרות היו חזקות ומשמעותיות בעיניה מאוד, "אי אפשר לתאר במילים את האהבה והפרגון. היתה אנרגיה מדהימה".
"הגעתי שמונה דקות לפני הזמן חיתוך וזו היתה דרמה מטורפת" | צילום: ניר עמוס
ערב תחרות כזו קשה וארוכה, איך את מרגישה?
"פיק ברכיים. לא הסתכלתי על אף אחד אחר, מראש התמקדתי בעצמי. לא הגדרתי את זה כתחרות אלא ההשתתפות במסע ומעמד כזה מטורף. זה היה מרגש מאוד להיות בין כאלו ספורטאים, התמקדתי בשלי, בקצבים וביכולות. לא עניין אותי העובדה שאני האישה היחידה. עניין אותי להתחיל ולסיים בשלם והיה לי חשוב לסיים ביראה ושלמה. ביום הראשון לדוגמה, החלטתי שאני לוקחת את הזמן, אני שוחה הרבה יותר מהר, חשבתי על כך שיש לי שלושה ימים. אני יודעת מה זה סבולת לאורך זמן, אם מתחילים חזק את יכולה לשרוף את עצמך אבל אם עובדים בשיקול דעת אז יש לזכותך כמה נקודות. הייתי בהתרגשות גדולה והשעון כל הזמן סוגר עליך".
לתחרות הזו אמנם לא הספיקה להתאמן הרבה זמן מראש, אבל לקחה את הכל ברצינות גמורה. היא התאמנה על המסלול והכירה את הדרך, "הבנתי שמסלול הרכיבה מאוד קשה. היו רוחות מטורפות. הפחד הכי גדול היה לי מהיום השני".
ביום התחרות את עומדת על קו הזינוק, איך ההרגשה?
"הבנתי שמסתכלים עלי אבל לא הייתי מודעת עד כמה. ברגע שהתחלתי לעבוד הייתי מאוד מרוכזת ומודעת בכאן ובעכשיו. הייתי מאוד מחושבת ונחושה. המסלול בנוי מארבעה לגים של 2.5 ק"מ. לא חשבתי קדימה, אלא מלג אל לג. המעבר בין השחייה לאופניים לא קל. ביתי אופיר היתה לי לעזר מטורף".
איך מתארגנים לוגיסטית לכזה סוג של אירוע?
"ערן בעלי ואופיר היו התומכים הלוגיסטיים שלי. הכל היה מאורגן. ברכיבה שתיתי איזוטוני ואכלתי לחם עם שוקולד. הם ידעו בדיוק את הצרכים. היה ארגז עם כל הדברים של האופניים. ערן דאג לזוג אופניים חלופי, גלגלים והכל היה מסודר כך שאם יש פנצ'ר יש גלגל חלופי. עשינו תרגולים לצרכים תוך כדי והם ידעו בדיוק. הם הסירו ממני את הדאגה לכל זה. הייתי מסמנת להם ומקבלת הכל תוך כדי רכיבה. הם נסעו אחרי ברכב כל הזמן. ביום השלישי בלילה הבן שלי הצטרף וגם רץ איתי בחלק מהזמן".
"הריצה היא האהבה שלי אבל הרגשתי כבר מרוקנת" | צילום: ניר עמוס
ביום השני של התחרות, סיימה נועה אחרי דרמה מותחת כאשר היא מסיימת דקות אחדות לפני סגירת זמן החיתוך של אותו היום. "היתה רוח פנים ותנאים קשים", היא נזכרת,"בשלב מסוים אני מבינה שאני מגיעה בזמן. אמרתי לעצמי שמה שאני עושה זה בסדר. הרגשתי שאני רוכבת ולא מתקדמת. לא נתתי לעצמי להיכנס לייאוש. ערן סיפר לי מאוחר יותר שהם ישבו באוטו וכססו ציפורניים וראו אותי נלחמת. בשעה האחרונה לפני שהגעתי לנקודת ה-180 ק"מ, אמרתי לעצמי להוריד את הראש ופשוט לעבוד ויהיה בסדר. ביקשתי מההורים שלי מלמעלה שיתנו לי רוח גב וידאגו לי. לא ירדתי בכלל מהאופניים פרט. היו שלוש שעות לסיום ולא היה נראה שאני מגיעה בזמן החיתוך. פתאום התחלתי לעבוד, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. אני מנסה עדיין לעכל מה קרה שם. עבדתי על אוטומט ולא ראיתי בעיניים. דוושתי בטירוף. הקילומטרים החלו לעוף להם. הגעתי לכיכר שדה התעופה באילת ולא האמנתי שאני שם. נכנסתי לעיר והיה רמזור שפחדתי שיתחלף, לא ידעתי כמה דקות נשארו לי, הכל היה היסטרי. דהרתי לתוך משפך הסיום ועמדו שם עשרות אנשים שמחאו כפיים וכולם בכו. הגעתי שמונה דקות לפני הזמן חיתוך וזו היתה דרמה מטורפת".
איך היה היום השלישי בריצת האוטלרה מרתון?
"הריצה היא האהבה שלי אבל הרגשתי כבר מרוקנת. ידעתי שזו הישורת האחרונה. בריצה לא בזבזתי זמן על כלום, רצתי לאט כי גם לא יכולתי יותר מדי. בקו הזינוק כולם רצו קדימה והייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני בין השבעה שעושים את התחרות המלאה ונכנסתי לזון".
"עשרות אנשים עומדים, בוכים ומוחאים כפיים" | צילום: ניר עמוס
למרות שחשה עייפה, החליטה נועה לא להתעסק בעניינים האלו ולהתמקד בריצה ולא להפסיק לעבוד. למרות הרוחות הקשות שתפסו אותם, היא לא ויתרה לרגע, לא הציצה בשעון כדי לא להתאכזב והיתה ממוקדת בסיום. "נכנסתי לטיילת, לקראת קו הסיום", נזכרת נועה כשהיא על סף דמעות מרוב התרגשות, "זה היה משוגע. עשרות אנשים עומדים, בוכים ומוחאים כפיים. כל אחד בא, מחבק ומנשק. מושיבים אותי על כיסא ובקושי נושמת, לא האמנתי שעשיתי את זה וזה שלי. זה היה יום האישה ונשים סביבי בכו וחיבקו אותי. זה היה מרגש כמה הדבר חיבר בין כל כך הרבה אנשים ואנרגיות טובות. דן אלתרמן חיבק אותי חזק ושאל אם הוא יכול להצטלם איתי, הוא, הגדול הזה ואני הסבתא", היא צוחקת.
