מאת:דפנה שב
יום אחרי מירוץ זכרון יעקב אזרתי אומץ ונסעתי שוב לרמת הנדיב.
הפעם, קבעתי להיפגש עם רוני חריש, אלופת הארץ בריצת ניווט, במטרה לערוך בהדרכתה את ריצת הניווט הראשונה שלי.
במקרה יצאו שני האירועים הללו בצמידות. אני שמחה שכך קרה, כי למדתי שיעור חשוב על ריצות שטח: כדי להצליח בהן צריך להתאמן בהתאם: לחזק את הרגליים, לשפר את הקואורדינציה, ויש גם טכניקה.
דפנה ורוני בניווט. צלם: עודד ורבין
הייתי תלמידה ממושמעת וכפי שרוני ביקשה ממני, באתי במכנסיים ארוכים ("שלושת-רבעי" הכי ארוך שהיה לי…), חולצה שהיא "לא גופייה" וכובע.
לא היה לי מושג מה הולך להיות. רק ידעתי שיש 3 מרחקים לניווט.עממי: 3 ק"מ, 4 ק"מ ו-6 ק"מ. הייתי בטוחה שאני מסוגלת לעשות את הארוך, מרתוניסטית שכמותי, אבל אני שמחה שרוני בחרה בשבילנו את המקצה הקצר."זה לא מה שאת חושבת", היא חזרה ואמרה.
חיכיתי לרוני שתסיים את התחרות שלה, היא יצאה לניווט הארוך וחזרה לאסוף אותי כדי שנצא לניווט הקצר.
פתאום היא הגיחה מולי: "אני קצת פצועה, אבל כמה דקות ויהיה בסדר". היא נפלה לקראת הסיום על השביל.
בזמן ההמתנה הצלחתי כבר לזהות את המנווטים, הם לבושים בבגדים ארוכים, כדי להישמר מהצמחייה ו/או מגיני קרסול בגלל הסלעים.
רוני בחנה אותי, ומיד ציידה אותי בגרביים ארוכות יותר. "אני ממליצה לך להרים את הגרביים", היא הוסיפה.
הרגשתי קצת מגוחך, אבל שוב בדיעבד, הייתי אסירת תודה.
חלפו הרבה שנים מאז אחזתי בידי מפה, אפילו קיבלתי מצפן. רוני הסבירה לי בקצרה על המפה, סימנים חשובים, וקדימה לקו הזינוק.
העניין הוא מאד פשוט. יש מספר נ.צ שצריך להגיע אליהן. בכל נקודה יש מחורר והמנווט מסמן על דף המעקב שבידו. מי שאוסף את כל הנקודות בזמן הכי קצר, מנצח. במילים אחרות: תנווט כמה שיותר חכם ותרוץ כמה שיותר מהר.
אני לעומת זאת, קודם כל לומדת איך להצפין מפה. לאחר מכן אני רואה איך רוני מנווטת. היא מראה לי איפה אנחנו על המפה לפי העצמים שאנחנו מזהים מסביבנו, את השביל כמובן, ואנחנו מתחילות לרוץ לנקודה הראשונה. מדי פעם קופצים מתוך השיחים רצים וחוצים את השביל לצד השני אל תוך שיח אחר, לזה אני לא רגילה.
הנקודות הראשונות עברו בכיף. נהנתי מאד מהעניין. קלטתי די מהר את העניין של המפה והמצפן, ובעיקר מהריצה לתחנה הבאה. נודה על האמת, אני מובלת על ידי אלופת הארץ, לאיבוד אני לא יכולה ללכת וחוץ מזה היא עשתה את רוב העבודה.
אני חושבת שבריצה מהנקודה הרביעית לחמישית רוני ראתה נמייה, אבל הראש שלי היה קבור במפה תוך כדי ריצה ולא הצלחתי לראות. אח"כ גם היה שועל, אבל גם אותו לא ראיתי, כי פילסתי את דרכי בין השיחים. ואז הבנתי כמה קואורדינציה נדרשת לדבר הזה, גם לרוץ, גם לחשוב לאן לרוץ, גם לבחור בנתיב העביר ביותר.
בשלב הזה כבר נטפתי זיעה. שמתי לב שהניווט הולך ונהיה קשה יותר. ככל שהתקדמנו יכולנו פחות להיעזר בשבילים המסומנים. ועוד שמתי לב, שתמיד הדרך הקצרה ביותר לנקודה הבאה עוברת בתוואי שטח קשה יחסית.
"עכשיו אני אעשה הדגמה של ריצה בשטח". אמרה לי רוני בפעם הראשונה שעמדנו באמצע שום מקום.ידעתי את כיוון הנקודה הבאה, אבל רוני החלה מדלגת מסלע לסלע ונעלמה הרחק מאחורי העצים. רצתי אחריה אבל הריצה שלי דעכה עם הזמן והפכה להליכה, בשלבים מאוחרים זה היה חיפוש היכן להניח את הרגל. ממש נפעמתי מהקלות שבה רוני מתנהלת בשטח.
אבל אין מה לעשות."לומדים את זה". היא מסבירה לי. בהתחשב בעובדה שהיא עושה את זה מבית הספר היסודי, אפשר להבין איך הפכה לחיית שטח.
זה נכון. ככל שהתקדמנו בניווט התרגלתי לעניין והעזתי יותר.
"איך את מתאמנת?" שאלתי, תוך כדי הסדרת נשימה. הייתי בטוחה שרוני רצה רוב הזמן בשטח. אבל אז היא סיפרה לי שהיא מפחדת לצאת לשטח לבד. דבר מובן לגמרי. את הריצות שלה היא עושה דווקא בשטח עירוני עם קצת עליות. מחזקת את הרגליים פעמיים בשבוע בחדר כושר, והאימונים לניווט הם בעצם התחרויות.
יש המון תחרויות ניווט לאורך כל השנה, כאשר התחרות העיקרית עבורה היא אליפות הארץ, ועוד תחרויות ליגה.
אני חושבת שהצלחתי להתייאש רק לרגע אחד כאשר ניכנסנו לתוך סבך. רוני דהרה בתוך השיחים, הקוצים, הסלעים והענפים בלי בעיה. אני חיפשתי את הדרך ואת רוני. חיפשנו גם איזה כבל חשמל שמסומן במפה ואמור לעזור לנו במציאת הנ"צ. מעולם לא שמחתי כ"כ ממציאתו של קו מתח.
אין ספק שאין לרוני מתחרות בארץ. שלוש פעמים אלופת ישראל. השנה תיערך אליפות העולם בצ'כיה ורוני מקווה לצאת להשתתף.
"תחרות אחת בחו"ל זה כמו שנה של ניווטים כאן". היא מסבירה. "על המפות שם את לא תראי שבילים, אולי אחד, אבל בעיקר שטחים עדינים של צמחייה". כמו בעוד ענפי ספורט, רוני מסבירה, שגם בענף הניווט יש לישראלים עוד מה ללמוד, בייחוד מאירופה, שם תרבות הניווט מאד מפותחת וילדים מנווטים מגיל מאד צעיר.
אך יותר מזה עצוב שאין הרבה נשים. נראה שרוני ועוד כמה בנות בודדות הן לבד במערכה.
"ומה הלאה?" שאלתי."כרגע יש לי בעיקר מגבלה של זמן". היא עונה. רוני סטודנטית לביוטכנולוגיה בכרמיאל, מנסה לשלב אימונים ולימודים.
בסוף מצאנו את הנקודה התשיעית והאחרונה, בתוך משהו שהיה נראה כמו בור אבנים. "יש חוק שאומר שאם את נמצאת קרוב לתחנה את אמורה לראות אותה". נו מילא, מזל שרוני היתה לידי.
"עכשיו כל מה שנותר זה לרוץ לקו הסיום".רוני אמרה. בכוחות אחרונים רצנו לקו הסיום. לקח לי רגע להתאפס על עצמי ועל הכיוון ואז לגלות שהגענו לנקודה שבה התחלנו.
עייפות אך מרוצות ישבנו על הספסלים באיזור הכינוס, עשינו תחרות מי פצועה יותר. ניסיתי להשוויץ בשריטות שלי ובכל הקוצים שנכנסו לי, אבל אין ספק שרוני לקחה. טוב, היא נמרחה על האבנים כבר בניווט הראשון, אבל נראה שכלום לא מפריע לה.
"אל תדאגי, אם נכנסו לך קוצים, הם כבר יצאו". היא אמרה לי.
מהורהרת ועמוסת חוויות נסעתי חזרה לכיוון תל אביב. בערב יצאתי לריצת שחרור בפארק הירקון והרגשתי שקיבלתי את הרגלים שלי בחזרה. ויותר מזה, יכולתי לתת לראש לנוח, לרוץ בלי לחשוב לאן. פתאום הריצה בלבד נראתה לי ספורט ממש קל.
איזו קשוחה הרוני הזאת, חשבתי לעצמי… התגאיתי שיש לנו כאלו ספורטאיות בארץ.
קישורים מומלצים:
למרוץ ניווט הנשים הראשון המתקיים במסגרת מרוץ אנדיור ה-2 לחץ כאן
לאתר האיגוד לספורט הניווט בישראל כאן
