אמציה שינפלד מסביר מדוע לדעתו רכיבת כביש הפכה לספורט הכי מסוכן בארץ בשנים האחרונות, שלא לומר סיוט
מאת:אמציה שינפלד
מה יותר מרגש, מה יותר אקסטרימי, "לרדת" עם גלשן גלים "דרופ" של מטר וחצי בחוף המערבי או דווקא לצאת לים על קייט-סרפינג ברוח של שלושים וחמישה קשר? ומה יותר רדיקאלי, down hill מטורף או קיאק white water בירדן ההררי בעיצומו של חורף אמיתי?
הספורט המסוכן ביותר בארץ הקודש צילומים: Thinkstock
נדמה לי שכל מי שבעניין מכיר עובדה אחת: הספורט המסוכן ביותר, בטח בישראל, הוא הספורט הנפלא הזה של רכיבה על אופני כביש. נקודה. עוד ועוד רכבים מתווספים לכבישים בכל שנה, הרכבים גדולים יותר, מפוארים יותר, ומבודדים עוד יותר את הנהג ממה שקורה שם בשוליים, בצד הדרך, מחוץ לרכב. שנים של הדחקות, שכנוע עצמי, פיתוח תאוריות יצירתיות ומה לא, לא משנות את המציאות.
עוד כתבות בנושא
כולנו מכורים
אלא שבשנים האחרונות, ובעיקר בשנתיים האחרונות, התווסף משתנה נוסף, קריטי ביותר, לסיפור הריאליטי הזה: הטלפונים החכמים, "סמארטפונים". בואו נודה על האמת: כמעט כולנו מכורים לדבר הזה; ווטסאפ, פייסבוק, סמסים, שיחות, מצלמות, בכל רגע ורגע. במיטה, במשרד, בסלון, ולא פחות מכל אלה, גם על הכביש, תוך כדי נהיגה.
אז על אופני כביש כבר איני רוכב מספר שנים, בטח מאז שרכב מסחרי גדול זרק אותי לצד הדרך והמשיך כאילו דבר לא קרה (ולו, לנהג, באמת לא קרה). אך על דו גלגלי ממונע אני עדיין רוכב, כבר עשרים שנה, למעשה, ומתמודד עם הג'ונגל הזה באופן כמעט יום יומי. וכאחד שלא מרגיש שיש לו את הפרביליגייה להתנתק ממה שקורה מסביבתו, אני קובע כי רוב הנהגים שמסביבי, בכל שעה ושעה, מזפזפים עם הראש והידיים בין קדמת הכביש – החלון הקדמי של הרכב, לבין הברכיים או הדיבורית. העיניים נעות מקדמת הכביש למסך הסמארטפון שמונח על הכיסא ליד, בין הברכיים, או תקוע במתקן כלשהו. במקרה הטוב מדובר בזפזופ – רפרוף של שנייה – שתיים, במקרים רבים אחרים – זמן רב יותר. לא משנה, אגב, סוג הרכב, גודלו, השנתון, מין הנהג, אפילו לא המהירות. גם לא משנה אם הילדים יושבים מאחור או אם מדובר בכביש מהיר, כביש עירוני, או בתוך השכונה. לא בכדי כל ה"נושא" הזה של איתות, הפך זה מכבר להיות פאסה לגמרי, וגם מעברי חצייה כבר מזמן לא מהווים פקטור אמיתי.
מלים יכולות להרוג. "האם אפשר להמשיך להדחיק?"
איך שלא נהפוך את זה, רובנו המכריע משחק עם הטלפון תוך כדי נהיגה. גם הנורמטיביים יותר, אלו שיימנעו מקריאה או כתיבה של הודעות טקסט תוך כדי נהיגה, יידחפו את הראש לתוך הברכיים על מנת לוודא שהם קלטו את מה שהווייז מספר להם כנדרש. שוב, לא משנה אם אם צריכים להגיע מרחוב כצנלסון בגבעתיים לקריה בתל אביב, או מכיכר דיזנגוף לחוף בבת ים, הווייז כבר מופעל כמעט אוטומטית והראש כמטוטלת, מלמעלה מלמטה. אין מה לעשות, אני משער שגם טייס פורמולה 1, היה מתקשה, תוך כדי נהיגה, לסמס, להעיף מבט בווייז, ולשים לב לאיזה כבישון על אופניים. מי שחושב שיש משום הגזמה או הפרזה בדברים, מוזמן להקדיש את שעות הנהיגה הקרובות שלו, או לפחות את הפקק הקרוב, לתצפית על התופעה. התוצאה מובטחת.
אז אני רק אומר, רוכבים יקרים, רוכבות יקרות, אם רק נביט על עצמנו נצטרך להודות באמת – הכללים השתנו. נפל דבר. נכון, רובנו נחנו ביכולות הדחקה מופלאות. ספורטאים עושים את זה באופן יומיומי ומבחירה. יכולות להדחיק כאב, רעב, קור. לצאת מהמיטה בארבע וחצי בבוקר, להיכנס למים כשקר, להמשיך לרכוב או לרוץ כשכואב, כל אלה דורשים מיומניות הדחקה רציניות. אל תתנו לכישרון הזה, ליכולת הזאת, לבלבל אתכם. לרכוב שם לבד, בלי רכב מלווה, בכבישים, מסוכן מאין כמוהו, והולך ונהיה משנה לשנה מסוכן הרבה יותר.
זה מסוג הדברים שלא כדאי להדחיק.
21.5.2014
