בעקבות פטירתו של אבנר ארד, אנו מביאים שוב את סיפורו על תחרות אליפות העולם בטריאתלון אולימפי בהונגריה בה השתתף לפני ארבע שנים, בגיל 77 וסיים במקום השני בקטגוריית גיל 75-79
מאת:אבנר ארד
חשבתי שכאשר אעלה על הפודיום וצלילי התקווה יתנגנו ברמקולים, ירדו לי דמעות. אבל הדמעות ירדו דווקא כשעלו ספורטאים אחרים על הפודיום, הנכים, ללא יד או רגל, משותקים, הם עשו את התחרות ובשבילם היה קשה פי כמה.
קהל של אלפי ספורטאים ומלוויהם הריע ומחא להם כפיים. כזה הוא ספורט הטריאתלון, שהתחלתי בו לפני 25 שנה.
"הגעתי לגמר במקום שני באליפות העולם, התכוננתי וציפיתי לתוצאה זו ולמקום מכובד זה"
השנה סבב הגביע העולמי הגיע להונגריה. כל שנה עובר מיבשת ליבשת וכך כל ארבע שנים מגיע לאירופה. הונגריה, מדינת ספורט ומארגנת מצוינת של אירועי ספורט, המחייבות לאליפות עולם של מאה אחוז. איגוד הטריאתלון הישראלי חשב להוציא קבוצות גיל לתחרות זו ולתמוך בהן ארגונית (אם חשבתם כספית, אז לא). בסופו של דבר לא היה עם מי לדבר ומצאתי את עצמי פועל כמעט לבד. אבל אחרי שנכנסים למים הקרים, מוכרחים להתחיל לשחות וכך מיום ליום המים בדנובה התקררו וביום התחרות הודיעו על 15 מעלות.
האימונים שלפני התחרות
בכל חודשי חום יולי אוגוסט הייתי רץ בחום של 35 מעלות ולחות של 60-70 אחוזים, לאורך נחל אלכסנדר, בגבעות החול של חרבת סמרה ומסביב לקיבוץ. אין פשרות, כל מזג אוויר היה כשיר לפעולה כשאני נושא על מותני חגורת בקבוקים עם מים ומשקה איזוטוני. עובר מאופניים לריצה, מתאמן בריצה ללא גרביים, דבר שהוכיח את עצמו בתחרות כשהרגליים היו מלאות לכלוך. אני מעיד על עצמי שרגלי לא רגישות ובמשך 27 שנים של ריצה וטריאתלון רק פעם אחת קיבלתי יבלת שפשוף.
היות שריצה וטריאתלון לא מספיקים לי, אני חוצה מדי פעם בשחייה את הכינרת לאורכה בין 25-22 ק"מ ובדיוק לפני 10 שנים סובבתי אותה (עם שניים מחברי הצעירים) מרחק של 52 ק"מ. באופניים אני רוכב בעיקר על כביש 4 שעובר ליד הקיבוץ, הלוך וחזור וממצה את מכסת האימונים.
מתכוננים לחוויה
נחתי בשדה התעופה בבודפשט ביום רביעי בבוקר, מזג האוויר היה גשום, קריר אך נעים. הגענו למלון להניח את החפצים והתארגנו ליציאה לריצה. בעזרת ספורטאית בוגרת, המטרו של מוסקבה, מזין אירנה, הגעתי לכל מקום ללא בעיות של רשום ולחוויה של אלפי טריאתלטים שמתארגנים, מתלבשים ומתפשטים לאימון שחייה במים הקרים ומתרגלים ליום הגדול.
ביום שישי היתה תחרות של שחייה וריצה בלבד, בשבת חצי מרחק אולימפי, 750 מטרים שחייה, 20 ק"מ אופניים ו-5 ק"מ ריצה. אלף חמש מאות ספורטאים הוזנקו בקבוצות גיל, כל חמש דקות. מזל שהגשם פסק בבוקר אחרי שלושה ימים גשומים. ביום ראשון 12.9 החלה התחרות העיקרית של 1,500 מטרים שחייה, 40 ק"מ אופניים ו-10 ק"מ ריצה.
שחייה ב-15 מעלות
מצופי ענק לבנים מבהיקים באופק ומסמנים את מסלול השחייה המתפתל. אנא מארגנים, לימדו משהו, כי המצופים בישראל נמוכים מדי וצריך למצוא אותם בין מצופים שלא שייכים לעניין. אולי גם כדאי לקשור בלונים צבעוניים עם הליום בגובה 3-5 מטר מעל מצופי הסימון. האמת שלא ציפיתי לקור הזה והתאמנתי בטמפרטורות של 28 מעלות, בבריכת השחייה בקבוץ מעברות. את תרגילי השחייה שאלון הירש הנחה אותי מעולם לא עשיתי, פשוט הייתי קופץ למים (בים כמובן), מניף ידיים ומגיע. בסופו של דבר בקור של 15 מעלות הצלחתי לשייט לא רע. עליתי על החוף בדיוק אחרי 40 דקות קשות.
"כל אחד שעובר באזור הגמר קוראים את שמו וקהל אלפים מוחא כפיים"
אנגלי אמריקאי וישראלי אחד
החל משעת בוקר מוקדמת הוזנקו קבוצות גיל כל 5 דקות, 1,700 זוגות אופניים הונחו במגרש החנייה המסודר 200 מטר מקו היציאה למים. מספר המשתתפים קטן והוא הפוך ביחס לגיל. בקבוצת הגיל שלי היינו שמונה: שלושה גרמנים, שני אמריקאים, שני אנגלים ואני, הישראלי הבודד. אבל בעקבות המים הקרים הטריאתלט האנגלי והאמריקאי הצהירו שלא יכנסו בתנאים הללו, הגרמנים נעלמו ללא עקבות וכך נשארנו שלושה: אנגלי, אמריקאי וישראלי.
בעזרת חליפת הטריאתלון הצלחתי לצוף ולהשאיר כוחות להתקדמות. בשעה 9:45 בדיוק זינקנו למים ושחינו הלוך וחזור מתוך הדנובה. מים שקטים, אין גלים, אבל הדנובה כבר לא כחולה ומזכירה את הקישון. אחרי 10 דקות הרגשתי את כף ידי הימנית נרדמת, נימול בכל האצבעות. על כפות הרגליים אין מה לדבר, הן היו קפואות. כשיצאתי לחוף ראיתי שלא רק אני מתנדנד מצד לצד ומנסה לרכוס את הקסדה אבל היד הימנית לא תפקדה. כמו בכל סיפור בסוף הצלחתי. זינקתי על האופניים ועם רגליים מלאות בוץ נעלתי את נעלי הרכיבה. בעזרת יד שמאל שלא קפאה התחלתי ללחוץ על הנעל. אחרי רבע שעה הפשרתי ודהרתי קדימה. מימיני ומשמאלי מאות רוכבים הלוך ושוב. לכולם בגד שבו רשום שם משפחה ומדינת האם. עוד ספורטאים בודדים מישראל השתתפו במרחק הקצר וכן במקצה הארוך. תוך זמן קצר עקפתי את ידידי האנגלי ועודדתי אותו. האמריקאי נעלם אבל אפגוש אותו באחד הסיבובים של הריצה (שד קטן לחש לי שאולי יקבל פנצ'ר, מה שקרה להרבה רוכבים). התחלתי לרוץ וסוף סוף הרמתי עיניים אל הנוף של בניינים מיוחדים וצריכים של כנסיות. רצים על הגשר עוברים על יד קו הגמר אבל לעזאזל יש עוד סיבוב. כל אחד שעובר באזור הגמר קוראים את שמו וקהל אלפים מוחא כפיים. אפילו ישראל וללא קריאות בוז.
היום התחמם ושפכתי על עצמי מים לצינון, לגמתי כמה לגימות והנה ראיתי את הסוף. כשאני שומע ישראל, הנפתי ידיים ושלחתי נשיקות לקהל המריע. עברתי מצד לצד של המסלול כמו מטוס ולחצתי ידיים עם המעודדים. הגעתי לגמר במקום שני באליפות העולם, התכוננתי וציפיתי לתוצאה זו ולמקום מכובד זה.
בערב הסיום והענקת המדליות הגיעו אלפי ספורטאים ומלוויהם. אני והרוסיה אירנה הסתובבנו, דברנו עם ספורטאים אחרים אבל לא היו בין הנוכחים ישראלים וגם לא משלחת ישראל רשמית. גם לא הנהלת האיגוד שבאו לראות איך מארגנים אירוע כזה (2012 אליפות אירופה באילת). אני עם מעיל של איגוד הטריאתלון לוחץ הרבה ידיים ומקבל עידוד על הישג זה בגילי.
"מימיני ומשמאלי מאות רוכבים הלוך ושוב. לכולם בגד שבו רשום שם משפחה ומדינת האם"
כשעליתי על הפודיום עם ידידי האמריקאי (מקום ראשון) והאנגלי (מקום שלישי) סוף-סוף נשמע השם ישראל וכמו לכל הספורטאים שעלו על הפודיום מחיאות כפיים סוערות. לצערי רק מדליה אחת לישראל מאליפות העולם (גם מקום שלישי לתחרות הרופאים). חלק מהספורטאים הצעירים הגיעו להישגים טובים אבל לא התברגו בין שלושת הראשונים בקבוצות הגיל שלהם.
המסיבה הסתיימה, והתחלנו בחזרה הביתה. ליאור שרון מפרסם כתבה באינטרנט, האתר של אגודת איילות והחברים כותבים כתבות נלהבות. אני חייב להודות למשפחתי שתמכה בי ובעיקר לאשתי, שושי ארד, שנשארה בבית עם כל הנכדים שחלקם רצים ומשתתפים בתחרויות. וכן למאמנים שלי, יוסי אגם מהעוגן ואלון הירש שבמשך חודשיים וחצי בטלפון ובאינטרנט קידם אותי לתוצאה שכבר 8 שנים לא עשיתי. ועכשיו נמשיך להתחרות בארצנו.
תמונת אבנר ארד / אירנה מזין
תמונות כתבה / ITU
