מאת:עומר ברק
ביום שבת על כביש הבקעה בצמוד לים המוות ראיתי אנשים ללא גיל ועם הרבה חיים.
750 גברים ונשים מאוהבים… בריצה למרחק (וחזרה) נהנו לחבוט את רגליהם באספלט השחור אלפי פעמים, אך עם חיוך על הפנים.
בשבוע הבא נראה אותם בכפר סבא ואחר כך רעננה, מקיפים את התבור בחסות הגליל התחתון וחוזרים לשרון – רמת השרון. בהמשך ראשון לציון ולקראת סוף אפריל יכבשו רגלינו את שבילי המכבים במרוץ תל גזר ה-1. וזוהי רק ההתחלה.
ובחזרה למרוץ עין גדי. לפני שבועיים השיבו את מאות הבאים (כ-1400) אחור בטענה רוחות.
"לכל הרוחות" סערו הרוחות, אלא שהרוחות באמת באמת סערו.
תשאלו את השירותים הכימיים שהוצבו באזור ומאז הם צפים על פני מים מלוחים.
בשבועיים שחלפו יצאה הועדה המארגנת מגדרה כדי לקיים את הארוע הסדרתי ולהשיב את מאות המאוכזבים. שלחה מכתבים, העמידה אוטובוסים ללא תשלום בערים הגדולות, אפילו הבטיחה סרט חינם לבאים ערב קודם!
יובל ("סאקוני") בראון האיש שהביא את בשורת הנעל עם טכנולוגית הגריד לארצינו הבטיח גם הוא לבקשת הקהל כי יגיע עם הנעלים שלו וכך עשה.
יובל בראון-נאמן ל(נעלי) הריצה
שני הקניתים שהגיעו למרוץ שבוטל נשארו עוד שבועיים להתאמן בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (תשאלו את האתיופים ממרתון טבריה). עוד צבע וענין בקשה הועדה להוסיף שם.
למועצה האזורית תמר ומנהל המרוץ, יעקב אקריש, יצאו ובצדק מוניטין של מארגני אירועים משובחים והם לא יתנו לפרי עמלם לעוף ברוח.
קהל הרצים נענה בחלקו לקריאת הועדה המארגנת ואפשר להבין אותם.
רבים מהם השקיעו מאות שקלים בסוף שבוע בהיר אי שם בתחילת פברואר, ועם שבוע סוער נוסף שקדם לשבת המעוננת של בוקר המרוץ , הם לא רצו להסתכן בעוד ביטול.
בוקר המרוץ נראה מבטיח. קר במידה, רוח במידה, עננים במידה. קלאסי. 750 המשתתים שרכו את הצ'יפ והגיעו לקו הזינוק
מחכים בקוצר רוח לירית האקדח של סעידי.
בשעה 09:00 בבוקר מצאתי את עצמי בולע את 3 כדורי ה-BCAA שלי אשר יגנו על שרירי מפני קריסה (מה שלא עשו האימונים יעשו הכדורים), מכוון את שעון ה-Polar שלי, מחבק את שקית ה-Power Gel היחידה שלי (מה שלא נתנה ארוחת הבוקר ייתן הג'ל עוד 16 ק"מ), מתייצב בקו רצים אחרון ו…בום. אני יוצא לדרך.
100 מטר בלבד מאחורי ההמולה האופינית לקו הזינוק אני כבר בשקט של המרוץ.
למוד נסיון מחצי מרתון בית שאן הכרחתי את עצמי בעצת חכמים ומנוסים ממני לרוץ עם הראש ולא עם הרגליים וכך עשיתי.
הפעם לא אתפתה לפתוח מהר, אני רוצה לסיים בריצה ולא בהליכה. אני רוצה לזהות על קו הסיום אנשים ולא צללים. אני רוצה להנות.
וכך היה.
הבטתי אחורה וכמעט ולא ראיתי איש. לא אכפת לי. גם לא אכפת לי שנבחרת הבנות המהוללת של גיל ויינר רצה הרבה לפני (את השוביניזם השארתי על קו הזינוק ואאסוף אותו חזרה בסיום)-הן הרבה יותר טובות וחתיכות ממני, לא אכפת לי שלמרות שאני מוריד את ממוצע הגילאים אני גם מוריד את ממוצע הזמנים. הבטיחו לי שהשיפור בא עם הגיל יש לי סבלנות.
לפני הסיבוב – המסמל את מחצית המרחק אני מעיף מבט לימין על מצדה ההיסטורית (הבטחתי להנות), דורך על שטיח המדידה מקבל ברכת עידוד והופ, אני בדרך חזרה.
נקודת האל-חזור מאחורי וקו הסיום לפני. שעה חלפה. עוד 4 דקות יחצה הקניתי הראשון את קו הסיום.
לרצים המהירים פחות ממתינה הפתעה לא נעימה בדמות רוח קרה וגשם טורדני. המשטרה משחררת באופן מבוקר את פקעת המכוניות שהמתינה
מעל שעה בשני קצוות המסלול. אנחנו תופסים את מקומינו הטבעי בשולי הכביש בשעה ששירת המכוניות עוברת במהירות בחלונות סגורים ומגבים נעים.
לא מעודדים, לא מברכים, בקושי מסתכלים וגם אז הם עושים זאת במבט מהול בעצבים (על העיכוב שנגרם) ורחמים (על הרטיבות שבחוץ). ישראלים עצבניים. בטח נרטב להם המנגל.
קולות העידוד היחידים שבקעו מרכב, עלו מהבט"שית הצה"לית הפתוחה והחשופה.
ממשיכים לרוץ במסלול הרטוב, רצוף העליות והירידות. גשם, רוח, קר בחוץ חם בפנים. בק"מ האחרונים בוער בי יצר נכחד, התחרותיות.
אני מסמן יעדים בדמות רצים מקדימה ומביט בחשש אחורה.
כבר רואים את העליה האחרונה מהק"מ ה-18 ל-19. אחריה נפתח לפני שטח הכינוס – קו הסיום. עוד רגע ואני פונה ימינה לשדרת הדקלים
בואך שער הסיום. אני כבר מתכנן את הנפת הידים לעבר המעודדים הרבים שימתינו לי אך אבוי, במתחם שער הסיום ממתינים לי שניים: דוד סעידי, מכריז על הבאים אך מפספס אותי (כנראה הגעתי במהירות שיא וחמקתי מעיניו) ועופר ביידה חמוש במצלמה אשר יתעד אותי עוצר את השעונים בדיוק בזמן. שעתיים פחות 47 שניות.
בדיוק היעד אותו הצבתי לעצמי ועמדתי בו.
מייד אחריהם מגיש לי תאילנדי (נראה לי עובד ולא מתנדב) מי מעיין מינרלים להשיב את נפשי.
ראשונים לברך אותי על הצלחתי, דן וציפי בזנר. הם תרמו את שער הסיום ומתים כבר ללכת הביתה.
בהמשך אני פוגש את נילי אברמסקי, שנה שעברה היא שברה כאן את שיא ישראל והשנה, כרסה בין שיניה, באה לעודד את הרצים ומברכת אותי על ההישג האישי מכל הלב. ספורטאית אמיתית.
אולי 5 דקות אחרי הנחיתה המוצלחת שלי מתחיל טכס הסיום. הם לא חיכו לי אני בטוח, אבל למי אכפת. אני לא צריך גביע כדי לדעת שניצחתי.
בדיוק בזמן-נחיתה מוצלחת
