"בלילה שאחרי תחרות איש הברזל הראשונה שלי, ב- 18 ביולי
ברות, לא הצלחתי להירדם. קמתי אמנם בשעות הלילה המוקדמות והגעתי למיטה אחרי
חצות – אבל האדרנלין עוד המשיך להאיץ את הדופק, והתמונות מהיום הגדול רצו
בראש." דורה הלר עדיין מתאוששת מהחוויה הגדולה

מאת:דורה הלר

את היום לפני התחרות התחלתי עם ריצה לאורך נהר המיין בפרונקפורט ביום מעט גשום על מסלול האירונמן שהתקיים שם שבועיים לפניכן. בדיעבד היה נכון לדחוף את הריצה לבוקר המוקדם, כי את הדרך לעיר הבווארית רות, למרחק של 190 ק"מ, עשינו בשבע שעות בפקקים, ולא נשאר זמן לאימון אחרון במקום. חששתי שבכלל לא אגיע בזמן להרשמה ודמיינתי טור אינסופי של אנשים עצבניים – אך התבדיתי. בעמדת ההרשמה שרר רוגע וארגון מופתי, ותוך מספר דקות החזקתי את ערכת המשתתף ביד, והמשכנו לדוכן של "ישראמן" כדי להגיד שלום. ככה זה ישראלים בחו"ל.

הארגון המדהים נשמר לאורך כל התחרות, למרות שזה הטריאתלון עם המספר המשתתפים הרב ביותר. זה התחיל עם הזינוק המדורג לשחייה והמשיך לאורך כל המסלול, עם תחנות האכלה מסודרות ושופעות, סגירת כבישים והכוונה, קבלת הספורטאים עם מלא פינוקים אחרי הסיום (מסאג'ים, אוכל, שתייה, טיפול רפואי, מקלחות, הדפסת תעודות וחלוקת חולצות) ונגמר עם מסיבת הסיום, שהיא בעצם קבלת פניהם של המסיימים האחרונים על ידי כל מי שכבר הגיע, חגיגה שהייתה מביישת לא מעט אירועי יום העצמאות בארץ.

שטח ההחלפה זמזם כמו כוורת בפרדס פורח, פה מישהי מנפחת גלגלים, שם מישהו מתחמם בקפיצות. אזור השירותים היה פעיל במיוחד, ברמקול שאלו אם יש מי שהביא במקרה זוג נעלי רכיבה נוסף בגודל 47, או משקפי שחייה לאישה. בני משפחה צועקים מילות עידוד מהצד, והגשר מעל התעלה התמלא בצופים. מעל כל ההמולה הכריזו על קבוצות הזינוק, לא יותר ממאתיים בבת אחת, שמוזנקים בהפרשים של כמה דקות.

הראשונים שהוזנקו היו המקצוענים, וכמה מהטריאתלטים הטובים ביותר התקבצו בשטח הזינוק. בלט שם החיוך הנצחי של כריסי וולינגטון, ואם זאת היא נראתה מרוכזת לחלוטין. מאט מאוחר יותר, כשאני רחוקה במסלול השחייה, היא תצא אחרי הצ'כית-קנאדית תרזה מצל מהמים, תעקוף אותה ברכיבה ולא תביט יותר מאחור עד שתגיע לקו הסיום ותשבור את שיא העולם של עצמה ברבע שעה ועם תוצאה מדהימה של 8:19:10. אחריה סיימה רבקה קיט האוסטרלית, שאמרה מאוחר יותר שאילו הייתה מנסה לרדוף אחרי כריסי זה היה הופך ליום מותה. תרזה מצל סיימה שלישית ומאושרת.

הזינוק החמישי, אחרי המקצוענים, הזקנים ביותר והמהירים ביותר, היה זה של כל הנשים (תנחשו איזה צבע של כובע ים?). כשירדנו במדרגות למי התעלה החומים שמחתי לראות פנים מוכרות: נעמי פריימן, איתה שחיתי במחנה אימונים בנהר הירדן – הכנה מעולה, כפי שהתברר במהרה. אני שוחה לאט (ביקשתי מבן זוגי שיקרא לצוללנים אם אני עוד לא ב-T1 כשכריסי וולינגטון מגיעה ל-T2), לכן חיפשתי מקום בצד ומאחור. למרות שציפינו ליריית הזינוק, זה בא בהפתעה. פאניקה קלה אחזה בי כשהתחלתי לשחות במים העכורים – לא רואים כלום, אלה אם כן היד/רגל/מרפק של השחיינים האחרים ממש ליד העין. גם מסביבי בנות העיפו מבטים מבוהלים מסביב, אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי ליד בחורה בקצב שלי, ושחינו יחד עד לסיבוב השני, מה שהשאיר אותנו מוגנות לפחות מצד אחד.

השחייה בתעלה מקלה: אמנם לא רואים כלום, אבל הזרם משאיר אותך במסלול, אף אחד לא שוחה בזיגזגים כמו בים, ובכל נשימה רואים את גדות התעלה במרחק קבוע. נרגעתי, התנועות הפכו ארוכות יותר והרגשתי נינוחה במים. לזכותם של השחיינים האחרים יאמר שכולם שחו בצורה מנומסת, בלי בעיטות ודחיפות. נקודת המפנה הראשונה וגם השנייה הן אחרי גשר, כך שאפשר היה לראות את המטרה בעיניים. אחרי המפנה השני שוב ערבוביה של ידיים ורגליים מסביב, וכבר הגעתי ליציאה, שם חיכו מתנדבים ומשכו את המתחרים אל מחוץ למים. החלק שהכי חששתי ממנו מאחורי, ב- 1:33.

בשטח ההחלפה הקפדתי לשטוף ולנגב את כפות הרגליים כדי להידחף לגרבי הלחץ. העיכוב הקטן נשא פרי לאחר מכן, כשהרגליים לא התנפחו וסיימתי את הריצה עם שלפוחית זניחה וציפורניים שמורות, ואני חייבת תודה על העצה (ורבות אחרות) לחברי אבי חיים. כמו תמיד היה קל למצוא את האופניים, כי לא נשארו יותר מדי בין המספרים שזינקו איתי. על אופני הנג"ש (וכאן עוד תודה, הפעם לגונן הרפז שהשאיל לי גם אותם וגם את הקסדה שלו) כבר הרגשתי בבית. בסיבובים הראשונים סביב שטח ההחלפה עוד החזקתי בכידון, לאחר מכן ירדתי לאירובר ופחות או יותר לא עזבתי אותו יותר. בהתחלה אספתי בנות: השמות כתובים יחד עם מספר המתחרה, מה שהופך את ה"אחרים" לבני אדם עם שם. אחר כך עקפתי גם קצת בנים, אלכסנדר אחד לא ויתר וחזר כל פעם, עד שכבר התחלנו לדבר. נדמה לי שהיו תגובות לכך שאישה עוברת בצד השמאלי: לחלק אולי עזרתי לשפר תוצאות, כי הם לא רצו לקבל דבר כזה ודחפו את הפדאלים חזק יותר, וחלק נפלו אחורה בבת אחת, כאילו יצא האוויר.

בעת הרכיבה שמעתי גלגל דיסק מתקרב משמאלי, וראיתי אופני נג"ש שחורים ועליהם בחור שרירי לבוש חליפה שחורה צמודה וקסדת נג"ש שחורה – בקיצור: בטמן. הוא עבר אותי והתיישב לפני. עקפתי אותו – פעמיים – שמעתי אותו מקלל קלות, ומכאן שוב לא ראיתי אותו. הרוח התחזקה, אבל לא כמו רוח חזקה בבית במצפה רמון. הרגשתי טוב עם הקצב, כמעט ולא היה צורך להוריד הילוך, וגם העלייה המפורסמת, שנראית ביו-טיוב כמו קטע בטור דה פראנס, לא הייתה יותר מאתגרת מעלייה למלון במצפה. גם על האופניים בלטה השליטה הטכנית של המתחרים. למרות הצפיפות והמהירות ההרגשה הייתה בטוחה.
הרגליים שיתפו פעולה. באופן עקרוני אני מאמינה גם באימון וגם באכילה לפי תחושה. תחושה כאן אינה בטן מקרקרת, אלא ההרגשה מה הגוף צריך באותו רגע ובעיקר בעתיד הקרוב.

בסיבוב הראשון על האופניים עברתי על הכלל שלי ואכלתי כהכנה למרתון לפי זמנים מדודים. בסוף הסיבוב התחילו בחילות. נזכרתי בסיפורים של חברים שלא סיימו בגלל סיבוכי עיכול והחלטתי לשנות כיוון: רק מים ואיזוטון, וג'ל רק אחרי שהבטן תרגיש בסדר. תוך קילומטרים ספורים עברה הבחילה וחזרה ההנאה, אפשר גם לומר שהיא התחלפה בהתרוממות רוח. בכפר לפני שטח ההחלפה ראיתי את מייק מנפנף בידיים בצד הדרך והתמלאתי באושר. נכנסתי ל-T2 עם חיוך גדול, ב-5:13.

ביציאה לריצה חזרו הספקות: יש הרבה אנשים שלא מסיימים תחרות כזו, איך אני מעיזה, לרוץ עכשיו מרתון? כשנכנסתי ליער הגיע מולי רסמוס הנינג, בדרך לקו הסיום, ולתוצאה הרביעית במהירותה אי פעם במרחק זה (7:52). הוא היה נראה רגוע כמו בחור בריצת בוקר, או כמו גלעד רותם בעמק הירדן, למי שראה. הנינג יצא ראשון מהמים, נפל באופניים וחזר להוביל בקילומטר 33. בנאום הניצחון הוא שיתף את הקהל בהתלבטויות לגבי המשך דרכו במקצוע שהיו לו בתחילת העונה, כאשר בתו הקטנה אמרה שהיא רוצה אבא כמו כולם, שלא נעלם לאימונים כל הזמן. הוא חיפש הצדקה להמשיך בטריאתלון, וקיבל אותה עם התוצאה המדהימה שלו. אחריו רץ במרחק מה סבסטיאן קינלה המקומי, ששבר לפניכן את שיא המסלול באופניים וסיים כ-rookie ראשון בתוצאה מתחת  לשמונה שעות. אנקו לאנוס הספרדי שבא אחריו כבר נראה הרבה פחות שמח – הוא בא כטוען לכתר ולא הסתיר את אכזבתו על המקום השלישי. אלוף קונה לשעבר נורמן סטאדלר ירד מהאופניים בגלל בעיות שרירים ולא סיים.

מעברם של המנצחים החזיר אותי לקצב ריצה אופטימי – כמו באוכל אני מעדיפה למדוד את עצמי לפי מצבי רוח, לכן השארתי את הפולאר כשעון יד ותו לא. מסלול הריצה יוצא בשני סיבובים, כל פעם לכיוון אחר על גדות התעלה. סידור הריצה מאפשר לראות את אותם האנשים פעמיים כשהם באים ממול. אחרי הסיבוב הראשון (רבע מסלול) התחלתי שוב להעסיק את עצמי בקריאת שמותיהם של הרצים ממול – ורואה בין כל ה"כריסטיאן" ו"סבסטיאן" פתאום את השם Nissim, ששייך לנמרוד, שנראה רץ בקצב טוב. אחר כך עבר לירון גזול, ובמרחק מה נעמי וגם זיו ראייר. מדהים כמה טוב עושים פרצופים מוכרים בין כל ההמונים.

בריצה נשארתי עם אותו עיקרון שמירה על מערכת העיכול: רק מים, קולה מדוללת, איזוטון, שני ג'לים. הצ'ופר האמיתי היו הספוגים הספוגים במי קרח שהוגשו למתחרים לפני כל תחנת אוכל. הניגוב איתם חסך את שפיכת המים מכוסות השתייה והשאירה את הנעליים יבשות. ראיתי בחור מתווכח עם מאמנו על זכותו לוותר על המשך התחרות. ראיתי בחורה רצה בבכי ואיש חסון מקיא על עץ. המשכתי וחששתי מה"קיר". עברו 31 קילומטר והקיר לא בא. משם כבר חזרה תחושת ההתרוממות, הריצה הפכה קלה יותר, וקול בתוך הראש מבשר בכל קילומטר: בעוד 7 קילומטר אני איש ברזל! בעוד 6! בעוד 5! הקילומטרים האחרונים עברו שוב דרך מרכז העיר, דרך הכיכר המרכזית הגדושה, דרך המון צוהל. הקהל הוסיף עוד אדרנלין, ואז מצאתי את עצמי באצטדיון הטריאתלון, מול שאר הסיום, אחרי מרתון של 3:52 על השטיח האדום ועם מדליה סביב הצוואר. זהו, 10:52 – איש ברזל.