נותרו עוד חמשה שבועות ל"ישראמןנגב" והספורטאים בשיא ההכנות. מור שלזינגר משננת לעצמה "פשוט עשי את זה"  ומסכמת את השבוע הקודם, ששה שבועות לפני "ישראמןנגב" עם תמונות מדהימות

מאת:מור שליזינגר

ספירה לאחור: 6 שבועות לישראמן
יומן אימונים הוא כלי חשוב לכל ספורטאי, במיוחד במבט לאחור, לראות מה עשינו, איפה הצלחנו, ואיפה טעינו, וללמוד מהניסיון. אני נוהגת לחזור לאחור מדי פעם ומסתכלת מה עשיתי בתקופה הזו בשנה שעברה משווה ולומדת. לפני שנה בדיוק, שיתפתי כאן, ביומן האימונים שלי, בתמונות. שבוע אחד בדרך לחלום, שבוע שכלל שלל אימונים מפרכים שבשיאם אימון משולב של טיפוס לגלבוע ברכיבה ואז חצי מרתון בית שאן. והשנה, שוב, שבוע אחד בדרך לחלום, ששיאו באימון משולב סביב חצי מרתון בית שאן. דומה, אבל מאוד שונה. והחלטתי לחזור ולשתף אתכם גם השנה ביומן האימונים של השבוע הזה, כמובן עם תמונות.

יום ראשון – שחיית "התאוששות"
את השבוע הזה אני מתחילה מפורקת לחלוטין מאימון השבת הקטלני שקדם לו, וכך השבוע מתחיל באימון החשוב מכולם: שינה בבוקר. התאוששות לקראת האימון הקשה מחר.
אחר הצהריים, כשהילדים בחוגים, אני ממשיכה "להתאושש" עם שעה וחצי בבריכה של אימון מהירות מפרך.

יום שני – "פשוט תעשי את זה": ארבע ורבע שעות של נפח בגשם
5:40 בבוקר, בחוץ חשוך וקר, גשם שוטף ואני מתקשה לעזוב את האוטו המחומם. "פשוט תעשי את זה" אני חוזרת ואומרת לעצמי, יוצאת מהאוטו, קופצת במהירות על האופניים לפני שאני אתחרט, ומתחילה לרכוב. תוך שניות אני רטובה כולי. זהו, עכשיו אין דרך חזרה.
יוצאת לחימום, רוכבת בזהירות, ומזכירה לעצמי כמה שחשוב לרכוב גם בגשם, אני זוכרת היטב את התנאים שהיו בישראמן 2009. החימום מסתיים ואני מתחילה את הסט המרכזי. מתמכרת לשעון ולמספרים, לא נותנת להם לרדת. סט אחרי סט ואני שמחה לגלות שהרגליים שכחו את מה שעוללתי להן בשבת ומשתפות פעולה. "פשוט תעשי את זה" אני מזכירה לעצמי, בכל פעם שהמהירות יורדת, וזה עובד. אני מתרכזת, חושבת רק על כאן ועכשיו, והמהירות עולה בחזרה.
מגיע לאוטו, מחליפה בזריזות לריצה ויוצאת לדרך. הרגליים קלות, כאילו לא טחנו עכשיו קרוב לשלוש שעות על האופניים. האימון פשוט זורם לי, ואני מאושרת לגלות שיש גם אימונים כאלו. אחרי שעה וחצי של ריצה מופלאה, במזג אויר מושלם וסגרירי אני מסיימת בתחושת הישג כבירה.

יום שני: גשום וקר – "תוך שניות אני רטובה כולי, זהו, עכשיו אין דרך חזרה"
(צילום: מור שלזינגר)

יום שלישי – נקודת השבירה: אימון עליות שאני לא מצליחה לסיים
כבר בתחילת האימון הרגליים עייפות, אבל אני לא מוותרת לעצמי. בתכנית להיום אימון עליות על הטריינר, 4 סטים ארוכים וקשים, אימון חשוב מאין כמוהו לקראת הישראמן. סט ראשון –קשה מאוד, אבל אני מצליחה. סט שני, אני מרגישה שאני מאבדת את זה, אבל חורקת שיניים ולא נותנת להספקים לרדת. סט שלישי ואני כבר לא מצליחה. שוב ושוב ההספקים יורדים, אני מנסה כל טריק אפשרי – "הכל בראש" אני חוזרת ומזכירה לעצמי, אבל זה לא עובד. ואחרי 9 דקות של נסיונות חוזרים ונשנים אני מפסיקה. אני מבואסת ברמות על. הרגליים גמורות. אני מסתכלת על התכנית שלי להמשך השבוע ואין לי מושג איך אני אשרוד את זה. לא נראה לי שיש לי את זה ברגליים, או בראש. שאר היום מוקדש להתאוששות: פיזית, אבל בעיקר מנטאלית. אני חייבת לאסוף את עצמי לקראת אימון קשה נוסף מחר.

יום רביעי – נפח נוסף – והפעם אני שורדת בכבוד
הילדים בחופשת חנוכה, ישנים עד מאוחר בבוקר, וכך אני זוכה לעוד הזדמנות לאימון נפח בפארק. בתכנית הפעם אימון אינטרוואלים על האופניים, ואחריו עוד שעה וחצי ריצה. כבר בחימום אני מזכירה לעצמי שהיום יום חדש. אין שום קשר בין הכשלון מאתמול, למה שיקרה היום.

יום רביעי: זריחה מדהימה משתקפת על ערפילי הבוקר
(צילום: מור שלזינגר)

זריחה מדהימה מקבלת את פני, הדשא בפארק עטוף ערפילים נמוכים, והזריחה משתקפת עליהם באופן עוצר נשימה. אני מתחילה באינטרוואלים, בכל הפוגה אני, סופגת פנימה עמוק את היופי הזה שסביבי ומתאוששת. "פשוט תעשי את זה" אני מזכירה לעצמי את המנטרה שעבדה טוב כל כך ביום שני, וזה עובד. שוב ושוב אני מצליחה את מה שנראה בלתי אפשרי עבורי רק אתמול.

"בכל הפוגה אני סופגת פנימה עמוק את היופי שסביבי"
(צילום: מור שלזינגר)

בהחלפה לריצה אני מגלה שכפות הרגליים שלי קפאו לגמרי על האופניים. רבע שעה ראשונה אני מרגישה שאני רצה על שני גושי קרח, אבל אז הרגליים מפשירות ואני זוכה לעוד ריצה זורמת.
את הפסקת הצהריים אני מנצלת לאימון שחייה.

יום חמישי – שחיית ים
יום קל של התאוששות, עוד הזדמנות לישון בבוקר. כמה טוב שהמשרד שלי נמצא 5 דקות מהים. בדרך לעבודה אני מספיקה לעשות גיחה קצרה לים, לתרגול חשוב של שחיית מים פתוחים עם חליפה. הים שקט וצלול, כחול אינסופי מקיף אותי מכל עבר, ואני סופגת את כל השקט והרוגע הזה עמוק פנימה. כמה טוב להתחיל ככה את היום.

יום חמישי: כמה טוב להתחיל ככה את היום
(צילום: מור שלזינגר)

יום שישי – טיפוס לגלבוע וחצי מרתון בית שאן
ארבע לפנות בוקר ואני יוצאת לדרך לבית שאן. בתכנית – עוד ועוד טיפוסים של הגלבוע, ולקינוח – חצי מרתון.
כבר בחימום הרגליים כואבות לי, זוכרות היטב את כל מה שעבר עליהן השבוע, ואני מנסה שלא לחשוב על מה שעוד מצפה לי היום. "פשוט תעשי את זה" אני חוזרת ומזכירה לעצמי את המנטרה הקבועה שלי. מתחילים בטיפוס, הרגליים באופן מפתיע משתפות פעולה, ואני מתרכזת בלנשום את כל הירוק שסביבי, להעריך את הנופים. מתעכבת לרגע בפסגה, וכבר כל הקבוצה נעלמת לי למטה, ואני נשארת לבד עם עוד חברה. מתחילות לרדת, ולרוע המזל מפספסות פנייה אחת בדרך, ומוצאות את עצמנו לבד. את שאר הדרך אנחנו מעבירות בנג"ש עצבני ואינטנסיבי, בנסיון להגיע בזמן לפני הזינוק של החצי מרתון. הנסיון מצליח, ושלוש שעות אחרי, ממש ברגע האחרון אנחנו מספיקות להגיע, מזל שהזינוק נדחה בכמה דקות…

יום שישי: טיפוס לגלבוע כחימום לחצי מרתון
(צילום: מור שלזינגר)

אני מגיעה לזינוק לחצי המרתון מלאת חששות. מאז שפציעה מוכרת ניסתה להרים את ראשה, נקטנו המאמן ואני בגישה שמרנית עד מאוד: שום אימוני איכות, שום עצימויות בריצה. אני מפחדת שאולי איבדתי לגמרי את המהירות שהיתה לי. ההנחיות שלנו הן לרוץ חבורה שלמה בדבוקה בקצב מתון של 5:30, ואני מופתעת לגלות שהקצב קל ונוח לי. איזו הפתעה נעימה: אחרי שבוע עמוס, אחרי טיפוס לגלבוע ונג"ש עצבני, ואני רצה בקלילות כאילו כלום. גם הבטן משתפת פעולה הפעם, או לפחות כך חשבתי. 18 ק"מ עברו, וכאבי הבטן המוכרים והעוויתות מופיעים. אני מנסה להתגבר אבל ללא הצלחה, ובשלב הזה אני מתנצלת בפני החברים, ומרימה קצב. עוקפת עוד ועוד אנשים, הקצב עולה ל-4:40 ועדיין קל לי ברגליים, אבל הבטן, אוי הבטן….
מסקנה מהאימון החשוב הזה: יש עוד הרבה עבודה לפני, למצוא את פרוטוקול התזונה המדוייק שיעבוד עבורי באיש ברזל.

חצי מרתון בית שאן – כמה טוב לפגוש את עופר עם החיוך והמצלמה
(צילום: עופר ביידה)

יום שבת – 100 ק"מ של מאבק ברוח
שבת בבוקר והסערה משתוללת בחוץ. רוחות חזקות, גשם שצפוי להגיע לאזורינו בכל רגע, ובחמש בבוקר מגיעה ההודעה שהאימון הקבוצתי מבוטל, עם המלצה לאימון טריינר. ברור לי שלצאת לכביש עם הרוח הזו זה מסוכן ולא אחראי, ואני מחליטה לרכוב בפארק, באיזור סטרילי ונקי ממכוניות.

שבת: 100 ק"מ של מאבק ברוח
(צילום: מור שלזינגר)

הרוחות המטורפות הלכו והתחזקו כל הזמן, החליפו כיוונים בפתאומיות, ובאופן כללי איימו להעיף אותי ביחד עם האופניים. אימון טוב לקראת מה שיכול להיות בישראמן. בשלב מסויים זה נראה ממש כמו מחזה סוריאליסטי אני מסתכלת על ערימה ענקית של עלים וענפים שמתעופפת עלי – זה נראה כאילו האדמה מתרוממת לבלוע אותי.
בסופו של דבר אחרי יותר מ-4 שעות של מאבקים ברוח, השעון הסכים להראות 100 ק"מ, שנייה לפני שהתחיל הגשם הגדול.
דומה אבל שונה
זהו, עכשיו אפשר לנשום לרווחה, הסתיים עוד שבוע עמוס בדרך לאיש ברזל.
בהשוואה לשנה שעברה, אני מרגישה פחות בכושר, באופן טבעי נקודת ההתחלה שלי השנה היתה נמוכה הרבה יותר עם כל מה שעבר עלי. אולי לכן מפתיע להביט ביומן ולגלות שאני מחזיקה נפחים ועצימויות לא רע, גם ביחס לשנה שעברה.
ועדיין, בכל זאת יש נסיון נצבר ביחס לשנה שעברה: הגוף שלנו מתנהג אחרת בעומסים העצומים האלו שמגיעים לקראת איש ברזל. והשנה גם אני, וגם המאמן, מבינים יותר טוב איך וכמה אפשר ללחוץ על הגוף. לוחצים באופניים, נזהרים בריצה, והרבה דגש הפעם על מנוחה בין אימונים קשים.
אבל אני חושבת שהתגלית החשובה מכולן, היא שאני פשוט נהנית מהדרך. הפחידו אותי, שאחרי הפעם הראשונה, זה כבר לא אותו הדבר, שכבר לא תהיה ההתרגשות וההנאה. אני שמחה לגלות שגם בפעם השנייה, אני נהנית מהתגליות הקטנות שבדרך, מההתמודדויות, מהמראות הקסומים. מרגעי הקושי והאתגר, לצד הסיפוק הגדול.

"אני נהנית מהתגליות הקטנות שבדרך, מההתמודדויות, מהמראות הקסומים"
(צילום: מור שלזינגר)

מור שלזינגר
נשואה, אמא לשניים. סמנכ"ל מו"פ בחברת היי-טק, בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח.
פעילה בטריאתלון נשים ובארגון ארועי ספורט נשים, מנהלת ב-
פורום נשים בספורט.
מסיימת איש הברזל ישראמן 2010, אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009