בבוקר יום שישי, שמתי פעמיי לכיוון פארק הירקון, לא רחוק מגן החיות, שם נמצאת פינה קסומה עם מספר מכולות, פינה שלא רבים ממשתמשי הפארק יודעים עליה. זוהי הפינה של עמותת "אתגרים", עמותה שבאה לשקם גופנית ונפשית בעזרת ספורט אתגרי
מאת:יונתן רימון
אני אוהב את הפינה הזו, ביום שישי בבוקר, מגיעות לשם מספר קבוצות, מבית הלוחם, מ"בית לאה רבין" ועוד. אופניי זוג (טנדם), אופני יד, אופני שטח וכל מיני אביזרים פזורים מסביב. החיוכים שופעים, רוח של הדדיות ואהבה שורה על המקום, ותמיד ישנם כמה שיושבים על קפה ועוגה. גלעד, הרכז של קבוצתי מטעם עמותת אתגרים ואוטוטו רופא מוסמך, רואה אותי ומברך אותי לשלום, כרגיל בחיוכו הלבבי. אני מחליף ברכות שלום עם המתנדבים השונים, וגם עם העובדים המסורים מבית לאה רבין, אשר משגיחים ועוזרים לכל החברה מהקבוצה שלנו אשר לוקים באוטיזם. אני מנסה למצוא אופניים זוגיים תקינים ומכוונן את המושב שלי.
אלון, הבחור אשר בד"כ אני רוכב איתו, מגשש ליד שולחן של כמה חברה מבית הלוחם עם אופני שטח ויד, אשר סיימו רכיבה ושותים קפה ועוגה. אחד מהם מציע לו עוגה בחיוך ואלון קופץ על המציאה.
גלעד מבקש מכולם להתאסף לתדריך הבטיחות הרגיל לפני כל רכיבה, וכל מתנדב מצוות לרוכב. גלעד מבקש מאיתנו לשים לב שכל החברה שותים היטב, לא יורדים מהאופניים, ולא להתקרב יתר על המידה לרוכב אחר.
"מי לוקח אותו? מי רוכב איתו?", מצביע עלי מתנדב שאינני מכיר כשהוא רואה שאני מנסה לעלות על האופניים. "לא, לא, זה בסדר אורי. הוא מתנדב. הוא מתנדב." גלעד מגיע בחיוך ומרגיע אותו. "לעזאזל, ידעתי שהייתי צריך להביא את הרודי פרוג'קט האהובים שלי. אשתי צדקה שאני נראה כמו אידיוט עם האוקלי האלו".
אנחנו מתחילים ברכיבה, לעבר תל ברוך. אני אוהב לרכב עם אלון ואני מקווה שהוא אכן בוטח בי, ושמח לתת לי לשמש כעיניו ואוזניו ברכיבה. הוא רוכב טוב, ומזכיר לי את עצמי בסגנונו. הוא מעדיף את המקצים המהירים על פני הארוכים המשעממים, כי הוא אוהב לרכב בדופק גבוה. בכל פעם שאנחנו מאטים קמעה, הוא מתחיל להביע את מחאתו בקריאות לא ברורות ואני מבין שצריך להגביר קצת קצב. אני אוהב לנסות להסב את תשומת ליבו, לקיאק בנהר, ללברדור טוב לב שעובר על פנינו, לרצה מסבירת פנים עם קצב טוב, ולפעמים נדמה לי שהוא אכן שם לב, והרכיבה אכן מגבירה את סקרנותו.
רכיבה על אופניי זוג, היא משימה קשה ביותר. אני מאוד אוהב עליות כמו נס הרים, בעיקר כשאני בכושר, אך לטפס אפילו מספר מטרים בשיפוע של אחוז אחד עם אופניי זוג, זה פשוט סיוט. אתה מרגיש שתלוי עליך שק של אבנים. בסיפורו המרגש על אביו, מספר מנש הס כיצד הוא וחברו טיפסו את מבוא חמה עם אופניי זוג, ובכל פעם שאני מדווש בפארק אני נזכר בזה ואינני מבין כיצד עשו זאת.
אנחנו עוברים מתחת לגשר אבן גבירול, ואני לא שוכח להוריד הילוכים, כי עוד שנייה תבוא עלייה קצרה, שמאוד קשה לעלות אותה עם אופניי זוג. קיר אמיתי במונחי אופניי זוג. אנחנו בקושי צולחים אותה. לפניי, אני רואה את לודלמילה שאיננה מתנדבת אלא עובדת בבית לאה רבין, אשר נאלצה לרכב איתנו עקב חוסר במתנדבים, כאשר איתה רוכב שחר. אני נפעם מגבורתה. שחר מהווה כפליים מגודלה של לודמילה, והיא אינה רוכבת מנוסה כמוני. למרות זאת, היא עולה את העלייה ללא מצמוץ. אני גם מאוד אוהב את שחר. הוא טריאתלט בנפשו. לאורך כל הרכיבה, שחר מתבלבל וחושב שהרכיבה נגמרה ויורד מהאופניים ומתחיל במקצה הריצה, ולודמילה נאלצת להשיבו לאוכף שמאחוריה. אצל הבחורה הזו לא קיים רגש הפחד. אני מלא הערצה אליה ולשכמותה.
לאחר הפסקה בחוף תל ברוך, שבה החברה נחים ומתדלקים. לודמילה מוציאה בקבוק מים מתיקה ודואגת שכולם ישתו, אנחנו חוזרים לכיוון גבעת המופעים. בגשר תל ברוך, אני מוריד פלטה על מנת לעלות את העלייה והשרשרת נופלת ואני נאלץ לעצור בפתאומיות ולהחזיר אותה למקומה. אלון משמיע צעקת אי שביעות רצון ואני מתנצל בפניו. פישלתי. ביציאה מהנמל, היצר התחרותי שבי נדלק.
"אלונצ'וק, מה אתה אומר? ניתן קצת גז ונעקוף את כולם." משתיקתו, אני מבין שאלון מסכים. אנחנו עוקפים כמה מתנדבים ובני זוגם בקלות, ואני מעלה פלטה. אנחנו שועטים בפארק, אשר אינו הומה עקב החום הכבד, ואנחנו מתקרבים למוביל, גלעד אשר רוכב עם יותם. אנחנו מבצעים קצת דראפטינג על גלעד ויותם, ומתאוששים, ושוב מגבירים ועוקפים את גלעד קצת אחרי גשר נמיר. הניצחון ממש בידינו. אנחנו רק צריכים לחצות את הגדה דרך הגשר, וישנה עלייה קטנה שצריך לצלוח. לצערי, לא הספקתי להוריד הילוכים בזמן, ופחדתי לעשות זאת תוך כדי העלייה בגשר, פן תיפול שוב השרשרת. אני נאנק מכאב, ומנסה לדווש בכל הכוח, אך גופי בוגד בי. מטר לפני נקודת שיווי המשקל, האופניים נעצרים ואנחנו נופלים. אלון שוב, מביע את מחאתו בדרכו שלו על העצירה הבלתי מתוכננת ואני מרגיש נורא.
אנו מגיעים לביתן של אתגרים, ולאט לאט כל הרוכבים מטפטפים לאיזור, יורדים מהאופניים ומתחילים בהתאוששות. יש לי הרגשה שהם מאוד נהנים מהפעילות, ולו ידעו לתקשר בצורה טובה יותר, היו ודאי מבקשים לרכב יותר מפעם בשבועיים. אני ואלון לא הצלחנו לנצח באותו יום, בעיקר בגלל שגלעד הגדיר בתדריך שאף אחד לא עוקף אותו. אבל נראה לי שלאלון לא ממש אכפת. בעמותת אתגרים, לא משנה מתי אתה מגיע. אתה תמיד מרגיש על דוכן המנצחים.
יונתן רימון
