בשעה שעולם האתלטיקה נראה דואה קדימה על כנפיו של יוסיין בולט, עומד מרוץ ה-400 משוכות מיותם ומבויש בפינה, מתגעגע לאקס המיתולוגי – אדווין מוזס. חגי אשלגי מסכם עוד יום באליפות העולם בברלין
מאת:חגי אשלגי
באולימפיאדות במונטריאול 76, ובלוס אנג'לס 84; באליפות העולם הראשונה בהלסינקי 83 ובשנייה ברומא ב-87; בכולן ניצח אדווין מוזס, הברדלס הממושקף האגדי, את מרוץ ה-400 משוכות.
ברשון ג'קסון, המכונה בטמן, מטובי המשוכנים בעולם, הגיע שלישי בריצת הגמר בברלין. גם בטמן, וגם קאלסון וקלמנט שהקדימו אותו, היו נטרפים תוך כדי תנועה, כעופרים מפוקקי רגליים בני יומם, על ידי הברדלס הממושקף. תוצאת הנצחון של קלמנט – בחור אתלטי ומרשים לכשעצמו – היתה מותירה אותו בפיגור של שניים עד ארבעה מטרים לפחות ממוזס, בכל אחת מהאליפויות או האולימפיאדות בשנים 1976 עד 1987.
מוזס, הברדלס הממושקף, לא הפסיד מרוץ משוכות אחד במשך 9 שנים, תשעה חודשים ותשעה ימים – 122 ניצחונות ברציפות. קיימת אימרה השגורה לעתים בפיהם של חסרי השראה ומתוסכלים אחרים, כאילו "לכל אדם יש תחליף". המשוכות לעולם לא ימצאו תחליף לאדווין מוזס. מוזס, כמו הנביא שאת שמו הוא נושא, הביא את המשוכות לארץ המובטחת, ונטש אותן שם מבולבלות, נבוכות ומחפשות דרך ומנהיג. עד היום, בכל פעם שתראו 10 משוכות פזורות במרחק 40 מטר אחת מהשנייה, אם תקשיבו טוב, תשמעו שהן עדיין מחפשות נביא. רצוי עם חזות של ברדלס. ממושקף.
עוד פספוס
שוב התפספס לקנייתים גמר ה-3,000 מכשולים באליפות העולם. מתוך עשרת הגמרים בעשרת אליפויות העולם האחרונות ב-3,000 מכשולים (כולל הנוכחית), הם פיספסו כבר שבע פעמים. הפעם, בברלין היה זה פיספוס מתסכל במיוחד. על חודן של 8 מאיות בודדות. אתם מבינים, בניירובי, נקורו ואלדורט, די ש"זר" יסתנן אפילו לאחד משלושת המקומות על דוכן המנצחים, כדי שהעסקנים יחלו למשש את גרונותיהם האהובים בעצבנות – בחשש מעריפת ראשים.
מזה עשר אליפויות עולם רצופות, מאז גמר ה-3,000 מכשולים בטוקיו 1991, לא היתה אפילו פעם אחת שזר ניצח במרוץ שמזמן רשום כבר בטאבו של גבעות נאנדי במערב קניה. תמיד היה זה יליד קניה. אמנם, למרבה הבושה, פעמיים היה זה שהאין – קנייתי שהחליף את לאומיותו לקטארית, מטעמי חסות מסחרית. עריק ממדינתו, אבל עדיין קנייתי. מאז 1991 גם לא היתה פעם אחת שיליד קניה נאלץ לעמוד בודד על דוכן המנצחים. תמיד עמד לצדו בשעתו היפה לפחות נציג נוסף ממולדתו.
אבל הרגעים שמאמה שרה – הסבתא של ברק אובאמה, ובני דודיו הקנייתים אהבו באמת, הם הרגעים בהם שלושה קנייתים מפקיעים משאר העולם את דוכן המנצחים כולו. בעשר האליפויות האחרונות, זה הצליח רק שלוש פעמים. ואתמול הם פספסו שוב. רק מדליות הזהב והכסף לקניה. את הארד גנב צרפתי צפון אפריקאי, שהצליח להשתחל 8 מאיות לפני פול קיפסילה קואץ', שנאלץ להסתפק במקום הרביעי. מאמה שרה, בני הדודים של אובאמה ומערב קניה כולה, מצקצקים בשפתיים. התירוצים של ראשי המשלחת נשלפים, וקווי הטלפון בין ברלין לניירובי מאדימים מנזיפות. מישהו ודאי יידרש לתת את הדין.
שרידי החינוך המזרח גרמני
סטפי נריוס בת ה-37 כבר ניצחה את תחרות הכידון בהטלה הראשונה שלה. אלא שאחרי ההטלה השישית של אחרונת מתחרותיה, הפך הנצחון לפורמלי. התואר כבר היה שלה. האצטדיון הברלינאי שאג את גאוות מדליית הזהב. סטפי כבר החלה לדמוע. ואז הילידה המזרח גרמנית עשתה מעשה לא ייאמן מבחינת שאר העולם – שהוא בדיוק המעשה המצופה מתוצר של החינוך המזרח גרמני. בשעה שהיא מנגבת דמעות מעיניה, כשגופה כבר רועד מהצפת הרגשות, לקחה סטפי את הכידון והלכה להטילו בפעם השישית, האחרונה.
בכך היא הזכירה למי שכבר שכח- מזרח גרמניה עדיין צרובה עמוק בדי.אן.איי של ספורטאים לא מעטים באליפות הזאת. וסטפי, כמו מזרח גרמנייה טובה, לא יכלה להתכחש לגנטיקה, והטילה את הכידון בפעם השישית כמצופה. ברור אגב, שההטלה השישית היתה מיותרת ולא הגיעה לשום מקום. סטפי שיחררה כידון מהוסס, פסלה וחצתה את קו השיגור, וכמי שיצאה סוף סוף ידי חובתה למורשת נעוריה, רצה לחגוג עם הקהל והדגל של גרמניה המאוחדת.
