זהו סיפורו של מועדון אופני כביש, קבוצת הפלא הצפונית, גלגלי העץ חיפה, אשר הייתה ידועה בכינוי "Bad Boys", והייתה כה קרובה להגשים את החלום של קבוצה מקצוענית בארץ

מאת:אילן גולדמן

בחרתי לספר את סיפור הקבוצה, כי אני חב אותו, לדור של ילדים ומבוגרים אשר לקחו חלק בפרויקט הכה מדהים, אשר סיפורו מעולם לא סופר. הכול התחיל בשנת 94 בחיפה האפורה. קבוצת האופניים-"דוושנים חיפה", נוף חיפאי צהוב ומובהק (צבע החולצה) עמדה להעלם כליל. במקומה הייתה עתידה לקום קבוצת גלגלי העץ בראשותו של אנטולי ליליאן.

מאמן ושמו טל
הגעתו של המאמן ה"ידוע לשמצה", אנטולי ליליאן-טל, עמדה לשנות את חייהם של מספר אנשים אני ביניהם . עמיתים ידעו לספר, כי מדובר במאמן קשוח אשר מכה את רוכביו עם פנימיות. מקורבים, סיפרו על דמות אבהית, מאמן ענק, אדם לא מתפשר, המנחיל ערכים ספורטיביים מקצועניים כדרך חיים.

"התזונה הפכה בן לילה לקפדנית ודלה בשומן" – אנטולי מבשל לקבוצה

הפגישה עם אנטולי הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא רצה לאמן, אחרי שנים של גלות ספורטיבית, אנחנו רצינו לינוק את משנתו שהייתה מוקצה. קיצורי הדרך הפכו עם אנטולי לזיכרון עבר מתקתק. אם רצית להיות רוכב, צריך היית להתחיל בלהיות ספורטאי.

זינוק אליפות ישראל ילדים ליד הקיבוצים דליה ועין השופט בתחילת שנות התשעים

האימונים והתחרויות בארץ
התזונה הפכה בן לילה לקפדנית ודלה. לימודים היו לאמצעי ולא מטרה. בילויים לא באו בחשבון. ההורים הורחקו ואפילו בנות המין השני נתפסו כמטרד. האימונים מעתה; מנדטוריים. גשם, ברד ושלג לא יכלו לעצור את האימון של שעה שלוש. חישול נפשי ופיסי. רכיבת אופניים מקצוענית אינה משחק.

אנטולי לילאן מעסה את הרגליים של לירן לייבוביץ לפני מרוץ בעפולה בו ניצח גולדמן

התחביב הפך למקצוע. למי שלא התאים, הובהר בנימוס, כי הוא יכול ללכת. כך התקבצנו לחבורה מצומצמת אשר ראתה ברכיבה על האופניים מקצוע, דרך חיים. 600-900 ק"מ בשבוע היו מנת חלקו של כל מי שאזר אומץ להישאר. העלייה של בית אורן הפכה לעליית הבית. פרויד הפכה לחלק מאימון השחרור של יום ראשון.

לאחר שישה עד שמונה ביקורים, שבועיים, בבית אורן קיבלנו ריאות מערב אירופיות. המובחרים פירקו את העלייה בפחות מ-21 דקות. כל אימון נפתח עם אין ספור הקפות מסחררות בגלובוסיטי (400 מטר הקפה). טכניקה ומהירות כערך עליון. מאה הקפות כאלו, עוד לפני שאנטולי בכלל הסתכל לעברנו, תכנתו אותנו לנצח. תכנתו אותנו לנצח באירופה. היינו קליקה סגורה אליה אף אחד לא הורשה להתקרב. אלו שהתקרבו, לרוב, נכוו. האידיאולוגיה עליה גדלנו, היא כי מגע עם אחרים יחליש, ירכך וזה עבד.

משנת 1996, הקבוצה בראשותו של אנטולי, ניצחה בכל המרוצים בארץ. מנערים ועד הבוגרים. בבוגרים היה זה בוריס יצולק."בורקה" (כינויו של בוריס) שנהג לסיים מרוץ טרם הזינוק. כאשר מתחריו הבינו כי הוזנקו, בוריס, כבר רתם את סוסו ונעלם אל עבר השקיעה. הוא ניצח בפער של דקות רבות. ידיים מונפות גבוה לאוויר לאות ניצחון. זה היה בוריס.

לירן לייבוביץ- כישרון שנעלם מהענף

בנוער היה זה לירן ליבוביץ'. רק מראה רגליו, של לירן, הספיק לעורר פיק ברכיים אצל מתחריו. הם שקלו לפרוש טרם ניסו. ספרינטים ומהירויות אימתניות היו שם המשחק של לירן. הבחור היה בלתי מנוצח, ושליטתו בענף הייתה אבסולוטית. על רגליו רשומים ניצחונות מעבר לים. יודעי דבר בזירה הבין-לאומית טענו כי מדובר בספרינטר בקנה מידה עולמי. ניבאו לו גדולות.

בנערים זה הייתי אני.בחור צנום ומרושל. ידעתי לטפס, ידעתי לרכוב נגד השעון. הייתי בסדר. יותר מכך לא אגיד כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. לאנטולי הייתה טקטיקה פשוטה. רוכב הרוצה לנצח, תוקף ללא רחמים כבר בזינוק ו"סוגר" את המרוץ. "לשבת" על גלגלים אינה אופציה. אלו "שישבו" קיבלו כתף קרה מהקבוצה. באנו קודם כל לנצח. אחר כך ליהנות. ההנאה הייתה תוצר הניצחון. בינינו לבין אנטולי, התקיימה מערכת יחסי גומלין ברורה.תמורת אהבתו אותנו, החזרנו בתוצאות.

גלובליזציה-97-98
עונה זו נבחרה להיות עונת הפריצה באירופה. הצלחתו של לירן (מקום 12 אם אינני טועה) בטור בין לאומי בסרביה, שנה לפני כן, הפילה עלינו ערימת הזמנות לקראת עונת המרוצים של 1998. כל אותה פגרה עבדנו כמו חמורים. ריצת 5-ק"מ בבוקר, ועוד מפגש קבוצה אחה"צ. אימון הצהריים כלל: 15-20 ק"מ של ריצה, ולאחר מכן, מאות סקווטים. חדר כושר וטיפוס דרך הוואדיות עד לרכס הכרמל (לפעמים 5 פעמים ברצף) היו הקינוח.כך חמישה עד שישה ימים בשבוע.

על קו הזינוק בתחרות באירופה.
מימין: אסף יוגב, אילן גולדמן (כותב שורות אלו פרשן אתר שוונג), אדם זרביב, לירן ליבוביץ, סאן מאירי (היום דוגמן מפורסם).

יצאנו מהפגרה במצב הרצוי. מקיאים ריצה, טיפוס, ותרגילי כושר.רעבים להרגיש את האוכף בין הרגליים. אנטולי התמסר לחלוטין למטרה הבין-לאומית ופוטר מעבודתו ה"רגילה" למעננו, למען המטרה. כולנו חיכינו לרגע הנכסף בו נתחיל להתחרות באירופה. מידי יום, הרכבת בראשותו של בוריס ולירן, יצאה לכביש 4. דוהרת במהירויות מסחררות (40-55 קמ"ש) ומקשיחה את רגלינו.

הנושרים התרבו. הקבוצה הפכה להיות גרעין מצומצם של אנשים אשר סבל וכאב הוא דרך חיים בשבילם. עד חודש מאי קבוצתנו שטפה את כל המרוצים המקומיים כחימום מנועים. בחודש מאי,הנוף של סלוניקי החליף את הנוף של כביש 4. היינו  ביוון לקראת פתיחתו של טור בין לאומי. 4 ימים, 600 ק"מ מאתונה, כולל עליות בדרך. חששתי מהאירופים. לירן תמיד סיפר לי כמה הם חזקים בארצות הקרות. הוא צדק. ביום הראשון של הטור בלעתי קש רק מהפחד.

בלילה אנטולי נזף." לא הבאתי אתכם עד כאן כדי שתשבו בגלגלים. אתם פה לנצח". "הוא משוגע," חשבתי. ביום השני הייתי חלק מקבוצת בריחה של שמונה. אלכסנדר קולובנב האוקראיני,ופיליפו פוזטו היו רק חלק  מהשמות שהרכיבו את קבוצת הבריחה עמוסת הכוכבים. ברחנו כבר בעלייה הראשונה והשארנו את כולם הרחק מאחור. בסיבובים ובירידות, מצאתי את עצמי לבד, בקדמת החבורה המובילה, כשאף אירופי לא מחזיק את המהירות שלי. אימוני הקריטריום השתלמו.

קיצוני משמאל, אילן גולדמן כותב שורות אלו לאחר מאוץ ביניים במרוץ ביוון

20 ק"מ לסיום, אנטולי התקרב אליי עם הרכב וצעק:" אתה הולך לעשות היסטוריה היום". למרות המבטא הרוסי הכבד והרוח השורק הבנתי מה הוא אמר. לא הבנתי את המשמעות. עדיין בכיתי עד קו הסיום. רק אח"כ הוא הסביר לי, כי לסיים בין המובילים באירופה, נחשב הישג נדיר בארצנו. ביום השלישי והרביעי הסיפור חזר על עצמו. שוב אותה קבוצה, אשר כללה גם אותי, נעלמה לה בעליות. סיימתי את הטור באתונה במקום שמיני כללי. הקדמתי את קולובנב ופוזטו בדקות.

חזרנו לארץ. שקט מוחלט. שדה התעופה ריק. התקשורת לא מחכה. אף אחד לא מזכיר את ההישגים ולא מדבר על היסטוריה. אנחנו מוקצים מחמת ההיסטוריה שלנו. אני מחליט כי יגיע יום ואנסה להלחם בהתעלמות התקשורתית מהספורטאים האירוביים. לקראת הטורים הבאים, התגבשנו במתכונת של קבוצה מקצוענית. לירן לספרינטים, אני לדירוג הכללי, והשאר תומכים בנו. דבר אשר לדעתי לא היה כמותו עדיין בארץ.

מספר 61 באדום קולובנב. אילן גולדמן, מימין על אופניים צהובים, עסוק בארוחה

נסענו כדי לנצח, ופה טמון ההבדל בין גלגלי העץ חיפה, לאחרים אשר נסעו לצבור ניסיון. הטור השני באותה שנה נערך בסלובקיה. עיר ציורית בשם טרנצ'ין. טור של ארבעה ימים. את פנינו קיבלו הכבדים ביותר. ירוסלאב פופוביץ', סינקוויץ הגרמני, ברנרד אייסל האוסטרי ועוד. אחד מהשלבים נערך, כולו, על אבנים מרוצפות. 60 ק"מ בהקפות. הייתי מהבודדים אשר סיימו. המהירות הממוצעת הייתה 48 קמ"ש. זה היה המרוץ הקשה בחיי.

רוב הרוכבים סיימו את השלב מדממים על האבנים המרוצפות, או ביציעים לאחר פסילת סיבוב. בסוף אותו המרוץ הצלחתי לגשר אל תוך קבוצת בריחה. זכיתי בנקודות רבות והוזמנתי לדוכן המנצחים לקבלת פרס. צנצנת חרסינה לסוכר. כמיטב המסורת הסלובקית. הקריין המבולבל כחכך בגרונו. הוא לא האמין שהוא כורז "ישראל". הוא קרא את שמי פעמיים עד שהוא הבין כי אינו טועה.

חולצת נבחרת ישראל בשנות התשעים

את הקטע נגד השעון, באותו טור, ניצח יארוסלאב פופוביץ'. האוקראיני עשה זאת על אופני פלדה מרקיבים (לא אופני נג"ש), ללא גלגלי תחרויות, עם ידיות הילוכים מובנות על השלדה. הוא סיים במהירות ממוצעת של 48 קמ"ש. אני סיימתי במהירות ממוצעת של 46 קמ"ש. משם הסקתי כי ציוד זה "חארטה" אחת גדולה. התביישתי בקרבון כשלחצתי את ידו. מאותו יום למדתי ענוות רכיבה. על אחורי ראשי הייתי מוטבעת הספרה 1… באותו היום גילחתי אותה. סיימתי 18 כללי.

מסלובקיה חזרנו לחופשת מולדת קצרה וישר עפנו לקנדה ל-Tour De l'Abitibi. הטור הקנדי היה חלק מסבב גביע העולם. סוג של טור-דה-פראנס אבל לנוער. הטובים בעולם היו שם מחכים לנגוס בנקודות הדירוג הרבות. כעבור מספר ימים הוכחנו שאנחנו שם כדי לשלוט.

קבוצת בריחה אילן גולדמן שלישי מקדימה

לירן היה מעורב בבריחה משמעותית וסיים את הטור במקום ה-14 כללי. קבוצתנו דורגה במקום ה-10 מתוך 22 קבוצות בזכות ביצוע מוצלח במרוץ נגד שעון קבוצתי. סיימנו עם שלושה רוכבים בלבד. ללא אופני נג"ש,כמעט ללא קסדות נג"ש. המהירות הממוצעת בסיום 50.9 קמ"ש. אורכו  של המסלול היה 33 ק"מ. הישג חסר תקדים. לצערי, את הטור הזה לא יכולתי לסיים. דורגתי במקום השביעי הכללי, אך נפילה של ביש מזל ומחלה חונקת הכניעו אותי לחלוטין.

שוב הגענו הביתה. גיבורים מבפנים, מנודים תקשורתית מבחוץ. התוצאות של אותה שנה, הכניסו אותי אל יחידת הספורט ההישגי של וינגייט. כחלק מסגל מצומצם של ספורטאים, אשר היו אמורים לייצג את המדינה באולימפיאדת אתונה.עדיין, כולם התעלמו. היו עוד הישגים רבים באותה עונה חלומית, אך כולם כאילו לא היו. בוריס ניצח באירופה, לירן ואני המשכנו להצטיין, אך התקשורת שתקה, האיגוד התעלם. הסכמה שבשתיקה.

אילן גולדמן בקבוצת בריחה- חולצה כחולה אופניים צהובים

אנטולי השנוי במחלוקת, היה באותה תקופה הורה, מעסה, רופא, פסיכולוג ומכונאי.הכול למעננו. חיינו ביחד איתו את חלום המקצוענות, ולא היה לנו ספק כי מישהו מאיתנו יגיע לכך. החיים הוכיחו אחרת. המוסכמות לקחו את כולם. אנטולי נפצע אנושות במהלך רכיבה, על ידי משאית שגררה אותו עשרות מטרים על אספלט רותח.

אנטולי מעולם לא התאושש. לא מהתאונה, ולא מכך שכולם הפנו לו עורף והמשיכו בחייהם. אני עדיין רואה אותו אחת לכמה שבועות. חבול מהתאונה, חבול מאנשים, שפוף. ראיתי את אבי (אנטולי שימש לי כאב אחרי שאבי נפטר) גוסס בבית חולים, מפרפר בין חיים למוות. הכול הסתיים. מורשת גלגלי העץ חיפה נשארה. היא חיה וקיימת. היא קיימת בליבם של אותם מופלאים שבמשך 4 שנים הקריבו את הכול והפכו לגברים. אותנו כבר כלום לא יפחיד.

באותה עונה חלומית, התחרנו כשווים, עם רוכבים שאת שמם אולי שמעתם. פביאן קנסלרה, טום בונן, ברדלי ויגינס, פרנק שלק, דניאלו בנאטי וסרג'יו פאוליניו הם רק חלק מרשימה ארוכה של כוכבים אשר הופתעו על ידי גלגלי העץ חיפה.

אילן גולדמן
אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וממייסדי ROAD RUSH, בית הספר להקניית מיומניות רכיבת הכביש בחיפה ובעל תואר במזרחנות.
קישורים: אופניים