הקטע הראשון, של הג'ירו ד'איטליה 2012, בהרים הגבוהים חידד את תמונת הדבוקה בשנים האחרונות. איכות הרוכבים עמוקה יותר וההתנהלות הטקטית בהרים קרובה יותר מבעבר לקווי הסיום ולמרות הדרמות רוב הזמן הטקטיקה הורגת את המרוץ
מאת:יאיר בן עמי
כתבות קודמות
• הרוכבים הבולטים
• התממשות ההבטחה של פני
• קאוונדיש בפרספקטיבה היסטורית
• על מאיצים, מאוצים ורכבות
• מה היה, מה יהיה וכל מה שאתם לא רוצים לפספס
• גארמין ברקודה מנצחי היום
• השני של קאוונדיש
•המאבק על ראש הדירוג עלה מדרגה
• המופע של פוזוביבו
• ניצחונות מתאונות ושיקולי מאיצים
• רודריגז בניצחון השווה וורוד
• הפעם פרארי ניצח
•
10 קטעי ההכרעה
• על קבוצות בריחה והניצחון של באק
• ניצחון שלישי לקאוונדיש
כל הדיווחים והפרשנויות מהשידורים הישירים
• קטע 1
• קטע 2
• קטע 3
• קטע 4
•
קטע 5
•
קטע 6
•
קטע 7
• קטע 8
• קטע 9
• קטע 10
• קטע 11
• קטע 12
•
קטע 13
• קטע 14
קטע 14, יום שבת, 19 במאי
205 ק"מ, Cherasco – Cervinia
לפני שנים הייתה הדבוקה מתפוררת לגמרי בכל הר. בקטעי גרנד טור מרובי פסגות גבוהות היו נשארים המועמדים לניצחון לבדם ובדבוקה קטנה ומופרדת, למשך חלקים ארוכים מהקטעים ההרריים. אט אט הדבוקה קלטה יותר ויותר רוכבים ברמות המתקרבות לאלו של המובילים, מנצח המרוצים. עד לפני כעשור וחצי אפשר היה לדלות 3-5 שמות של מועמדים לניצחון בכל מרוץ, כולל גרנד טור. לג'ירו זינקו לפחות עשרה רוכבים שאם ינצחו בג'ירו ההגדרה מפתיע לא תוכל להחזיק מול שמם.
העומק האיכותי של הדבוקה המודרנית הביא לכמה תופעות. אחת מהן היא קבוצות המחליטות תוך כדי מרוץ מי המוביל שלהן וזה עדיין נדיר. לעומת זאת, קבוצה בה רוכב שיכול לנצח הוא פועל מוצהר של מועמד לניצחון אינה נדירה. פרנק ואנדי שלק הם לא רק אחים שחלקו אותה בימת ניצחון במרוץ האופניים הגדול והחשוב ביותר אלא רוכבים מאז ומתמיד באותה קבוצה. דמיאנו קוניגו ניצח בג'ירו של 2004 כשמוביל קבוצתו היה ג'לברטו סימוני שהגיע לקו הזינוק של אותה מהדורה עם שני ניצחונות על שמו כשאחד מהם היה שנה קודם.
הקבוצות של לאנס ארמסטרונג רכשו על בסיס קבוע מנצחי גרנד טור כפאולו סאבלדלי או רוברטו הראס כדי שישמשו מכתיבי הקצב שלו בעליות. אם רוצים ללכת הכי רחוק בהיסטוריה אפשר לרדת עד לפאוסטו קופי וג'ינו בארטלי במרוצי הגרנד טור לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה או לקבוצת "לה וויה קלייר" הצרפתית שבשנות השמונים עברו בה ברנאר הינו, גרג למונד ותחת שם אחר רכב לצד הינו גם לורן פניון. כל השלושה מנצחי טור דה פראנס ויחד יש להם 10 ניצחונות בטור כשבחלקם האחד מנצח והשני סגן.
בדבוקה של השנים האחרונות אנו רואים, הרבה יותר מבעבר, רוכבים המוכנים להיות מכתיבי קצב של מועמדים לניצחון ולוותר על הניסיון שלהם להיות כוכבי העל של הדבוקה. יארוסלב פופוביץ סומן כאדי מרקס הבא כשהיה נער. כשהיה בן 22 ורכב בקבוצת דרג משני, שלא סייעה לו כלל במהלך המרוץ, הוא סיים במקום 12 בג'ירו ד'איטליה 2002 שהיה גרנד טור הביכורים שלו. שנה לאחר מכן הוא כבר עמד על דוכן המנצחים של הג'ירו ובשנת 2003 הוא כבר לבש את החולצה הוורודה במשך כמה ימים וסיים במקום חמישי ואז הוא נרכש על ידי קבוצת דיסקברי (של ארמסטרונג בשיאו) והפך לפועל על אבל כשיא הקריירה הוא יסמן בעזרת ניצחון אחד בקטע בודד של הטור, דוכן מנצחים של גרנד הג'ירו, פעמיים עשירייה ראשונה בטור דה פראנס וניצחונות בכמה מרוצים בעלי דירוג משני. לאחר שיפרוש הוא יהיה גיבר באוקראינה אבל כבר היום, בטרם פרש, הוא נחשב לרוכב כמעט אלמוני במושגי העולם בכללו.
וכשהעומק האיכותי מרוכז במעט קבוצות אז האפשרות לבצע מהלכי תקיפה הולך וקטן. מצבו של ענף האופניים דומה מאוד למצב בו היה ענף הכדורגל בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. המשחק התבסס אז על העיקר לא לספוג שער. המקביל במרוץ קטעים של אופניים הוא העיקר לא להפסיד זמן. וכשזה מרכז המרוץ אז יש מעט התקפות שמטרתן היא לשבור את הרגליים של היריב והרבה רכיבה אחרי הגלגלים של המועמדים האחרים לניצחון. ואז כל המרוץ מתנהל תוך שמירה הדוקה של קבוצה על קבוצה או רוכב על רוכב ורק ממש סמוך לקו הסיום באות התקפות כשגם הן אנמיות כמעט תמיד ומשום שיש הרבה רוכבים שנשאר להם עוד דלק במכל וכל המאמץ מנוקד למאוץ אל קו הסיום. התקפות כמו זו שביצע אנדי שלק בקטע ה – 18 של הטור דה פראנס 2011 נדירות יותר ויותר.
הקטע ה- 14 של הג'ירו 2012 היה נראה כתסריט שנכתב מראש והתנהל רק עם תקלה אחת ממש לקראת סיומו. קבוצת בריחה גדולה, יחסית, יצאה לדרך והצליחה לשמור על פער גדול יחסית (כמעט 12 דקות) בכניסה ל- 27 הק"מ האחרונים של המרוץ (העלייה לקו הסיום). חבורת המועמדים לניצחון ישבה בדבוקה המעובה כשרוכבי ליקויגאס- קאנדונדייל מסיימים את יום העבודה האחד אחרי השני ומדללים את הדבקה לאורך העלייה. רק כשלושה וחצי ק"מ לסיום החליט רוכב אחד, ריידר הסזדייל (בתמונה למעלה משמאל) , שהתסריט לא מוצא חן בעיניו והוא יצא להתקפה. עד שאחד משאר המועמדים לניצחון החליט להגיב כבר פתח הקנדי של גארמין – באראקודה פער שהספיק לו כדי לקבל את החולצה הוורודה חזרה אחרי שכבר לבש אותה שלושה ימים (קטעים 7 עד 9) ואיבד אותה לרודריגז שלבש אותה ארבעה ימים.
המהלך של הסזדייל בא קרוב מאוד לקו הסיום ולכן הוא סיים רביעי כשאת שלושת המקומות הראשונים תופסים רוכבים שהיו בבריחה. אנדריי אמדור ביפקאזאקובה (בתמונה משמאל) הביא לקוסטה ריקה את ההישג הגדול ביותר של המדינה בענף האופניים כשניצח בקטע ה- 14 של ג'ירו 2012. בקטע ה- 12 הוא סיים שלישי מתוך קבוצת בריחה והפעם הצליח ללכת עד הסוף הטוב.
אז כיצד ייתכן שמרוץ בהרי האלפים, כולל גשם ושלג על פסגות סמוכות, בו מנצח רוכב אלמוני מקוסטה ריקה לאחר שהיה בבריחה וראש הדירוג משתנה עדיין יכול להישכח הרבה יותר מאשר לתפוס מקום של כבוד באירועים שכולם יזכרו? פשוט מאוד. במושגים של כדורגל זה היה משחק ששוחק לרוחב המגרש לכל אורך 90 הדקות ושער עצמי הכריעו דקה לסיום. דרמה הייתה, עניין היה אבל הטקטיקה הרגה את ההנאה שאמור להסב אירוע ספורט כזה. גם כשנתוני הפתיחה מלהיבים והעובדות בסיום מרתקות ההתנהלות יכולה להרוג משעמום. וזה מה שמספק לנו הג'ירו ד'איטליה 2012 בשבועיים הראשונים שלו.
את המרוץ אלא גם המסלול הלא אטרקטיבי ומעבר לחלטה של ביטול בונוסי קיזוז הזמן לשלושה הראשונים בחמשה קטעים (מוריד את הצורך בניצחון להשגת פערי זמן ומכאן מוריד מחשיבותו של הניצחון בקטע). הג'ירו ד'איטליה הרגיל אותנו לדרמות מראשון המזנקים לפרולוג ועד לקו הסיום. דרכי עפר, אבנים מרוצפות בארצות הרוח השכנות, גבעות עם עליות חדות כבר בשבוע הראשון והרבה יותר מהתרגשות מול דרמה בודדת ביום ולכל אורך היום. זה היה כך בכל השנים האחרונות עד שבשנה שעברה מישהו לקח את הקצנת תנאי המרוץ מעיט רחוק מדיי לטעמם של הרוכבים ומנהלי הקבוצות. אלו דאגו להפגין את אי שביעות רצונות בשביתות איטלקיות אבל בעיקר מול העיתונאים שהוציאו את זה בגדול לעיתונות, לרשת ולטלוויזיה אז בא הקטע השלישי בו נהרג וולנדט. העובדה שהוא נהרג במקום מאוד לא מסוכן, בתאונה שאילולא גבתה חיים אפשר היה לאמור אליה טיפשית (לפחות על איך שהתרחשה) לא בלבלה כמעט אף אחד. מנהל המרוץ אולץ לעזוב וזה שבא במקומו לא צריך היה לקבל אפילו רמז כדי שהמסלול של 2012 יהיה הכי בטיחותי שאפשר לייצר במסגרת נתוני הפתיחה. גם העובדה שארבע מתוך חמש המאוצים ההמוניים לקווי סיום הסתיימו בתאונות ונסים רבים גם לא תבלבל אף אחד. נותר לנו רק לקוות שמישהו בהנהלת המרוץ מבין כי עוד כמה ימים כמו השבועיים האחרונים יגרמו לכמה אוהדי הג'ירו ד'איטליה לשכוח אפילו את המופעים של קופי ובארטלי.
עשירייה ראשונה קטע 14:
1. אנדריי אמדור ביפקאזאקובה, קוסטה ריקה, מוביסטאר, 5:33:36 שעות
2. יאן ברטא, צ'כיה, נטאפ, זמן זהה
3. אלסנדרו די מרסי, איטליה, אנדרוני ג'אקטולי + 2 שניות
4. ריידר הסזדייל, קנדה, גארמין – באראקודה + 20 שניות
5. פאולו טרילונגו, ספרד, אסטנה + 46 שניות
6. ריגוברטו אורן אורן, קולומביה, סקאי
7. יוחאקין רודריגז, ספרד, קאטיושה
8. תומאס דה גנדט, בלגיה, וואקאנסולייל – דיאמסי
9. מיקלה סקארפוני, איטליה, לאמפרה- איאסדי
10. ג'ן גדרה, צרפת, איג'י2אר- לה מונדיאל
עשירייה ראשונה אחרי קטע 14:
1. ריידר הסזידאל, קנדה, גארמין- באראקודה,59:55:28 שעות
2. חואקין רודריגז אוליבייר, ספרד, קאטיושה + 9 שניות
3. פאולו טרילונגו, איטליה, אסטנה + 41 שניות
4. סנדי קאזר, צרפת, אפדוז'- ביג מאט + 1:05 דקה
5. איוואן באסו, איטליה, לקויגאס-קאנונדייל + 57 שניות
6. רומן קרויזגר, קזחסטן, אסטנה + 1:06 דקה
7. בנט אלוריאגה, ספרד, מוביסטאר, זמן זהה
8. ריגוברטו אורן אורן, קולומביה, סקאי + 1:19 דקה
9. מיקלה סקארפוני, איטליה, לאמפרה- איאסדי + 1:20 דקה
10. דומניקו פוזוביבו, איטליה, קולנאגו – סיאפאקס אינוקס + 1:21 דקה
צילום של הסזדייל מליאז-בסטון-ליאז 2011: Oblongo
צילום של אמדור: VirtKitty
קטע 15, יום ראשון, 20 במאי
172 ק"מ, Busto Arsizio – Lecco/Pian dei Resinelli
