"שמחתי לראות את סימן הדרך שהראה שלבייג'ינג יש רק עוד 3604
קילומטרים. אבל, המרחק הזה הוא לדרך הראשית שממשיכה ישירות לבירה והנתיב
שלי יהיה שונה ויעבור יותר מ- 4000 קילומטרים לפני שאגיע לעיר." הג'ינג'י מחפש את עצמו בתוך ענן אבק במדבר
מאת:רועי סדן
כששוב יצאתי לרכב בדרכים הרגשתי קצת מוזר, כאילו המדבר השתנה קצת מאז שעזבתי אותו. הוא אמנם נראה אותו הדבר; החול, האבק והדרכים הארוכות, אבל אני חושב שהחורף שמתקרב ובא, הוא ששינה את התחושה. כבר מתחיל להיות קר בלילות ובבקרים. ראיתי את זה גם לפי המים הקפואים בבקבוקים שהשארתי מחוץ לאוהל, הבקבוק שהשארתי בתוך האוהל היה עם מים ממש קרים.
בימים הראשונים שלי מאז שחזרתי הרגשתי קצת חלוד אבל ידעתי שזה חלק מההסכם אז לא הייתי כל כך מופתע. ידעתי גם לא לדחוף את עצמי יותר מדי אחרת אסבול מכך מאוחר יותר. הימים עכשיו קצרים יותר והשמש זורחת פחות זמן, לכן אני צריך להקדים ולהתארגן בבקרים, לארוז את כל התיקים ולצאת לרכוב ולא להיות עצלן ולהישאר לעוד שעת שינה בשק השינה החם (מזל שהוא עדיין חם… נחכה לראות מה יהיה בדצמבר).
אבל בפוסט הזה אני לא רוצה לספר לכם על הקור אלא דווקא על האבק. על הקור אני עוד אוכל לספר לכם מספיק בעתיד הקרוב. עוד לא הייתה לי את התחושה הזו, של לרכוב בתוך ענן אבק למשך שלושה ימים וזה היה משהו מיוחד. הצלחתי לראות את השמש רק למשך כמה רגעים ביום ובשאר הזמן היא הסתתרה מאחורי העננים.
הייתי צריך לכסות את הפה שלי בצעיף בשביל להגן על עצמי מפני האבק והרוח הקרה, ובכל זאת, עדיין היה לי המון חול בפה וזה הרגיש לי כאילו נישקתי גמל ואני יודע איך זה מרגיש, לנשק גמל, מניסיון. הוא אפילו אמר לי שהוא אוהב אותי… או שזאת הייתה היא?! בכל אופן, מספיק להתבדח. זה היה ממש קשה וממש מאובק.
שמחתי לראות את סימן הדרך שהראה שלבייג'ינג יש רק עוד 3604 קילומטרים. אבל, המרחק הזה הוא לדרך הראשית שממשיכה ישירות לבירה והנתיב שלי יהיה שונה ויעבור יותר מ- 4000 קילומטרים לפני שאגיע לעיר.
ממש מעבר לפינה
בדרך כלל אין הרבה מקומות לאכול ולאסוף מזון אבל בסין בערך בכל 60 קילומטרים אפשר למצוא משהו. באחד הימים הייתי מול רצועה רצופה של 100 קילומטרים אז אספתי איתי אוכל ללילה. לאחר הרכיבה, כשהגעתי למקום שבו המפה ציינה שיש כפר, היו בסך הכול שני בתים נטושים ונעולים. לא צריך להיות מבריק בשביל לדעת שיש לי פה בעיה.
המשכתי לרכוב, עייף ורעב, ואחרי חמישה קילומטרים ראיתי מישהו הולך על הדרך. שאלתי אותו איפה אני יכול למצוא משהו לאכול והוא התחיל לצחוק עליי ולעשות קולות ורעשים של מקום רחוק מאוד. הוא כל הזמן המשיך לצעוק עליי את המילה "Gobi, Gobi" ולבסוף הבנתי שעכשיו אני נכנס אל השטח של מדבר ה- Gobi. אני נמצא באזור מאוד קרוב למונגוליה ולכן זה רק הגיוני שלמדבר ה- Gobi יש גם כמה הסתעפויות בסין, כמו לכל מדבר שמכבד את עצמו.
לפני שעזבתי את האיש המקסים הזה, הוא כתב על חול המדבר את הספרה 100. לא ידעתי מה זה אומר אבל במצב כמו זה צריך לקוות לטוב ביותר וכמו שסטינג שר: I'll send an S.O.S to the world, ולקוות שמישהו יקרא את message in a bottle שלי, במדבר…
האיש נתן לי קצת לחם ולי היה קצת ממרח של חמאת בוטנים אז הצלחתי לארגן לי ארוחה קלה ולצאת שוב לרכיבה. המצב היה קצת יותר טוב כי גם הצלחתי לקחת קצת מים מהברזים שהיו מחוץ לבתים הנטושים והנעולים. באמצע היום שלמחרת התחלתי שוב להיות רעב ובאופק ראיתי קרוואנים. ברכיבה במדבר, כל כפר או נווה מדבר הם מקום שכדאי להגיע אז החלטתי לנסוע לכיוונם. הקרוואנים שבאופק היו מחנה של עובדים על הדרך, שסיימו את ארוחת הצהרים שלהם בדיוק בזמן שהגעתי אליהם. אני לא יודע מי התרגש יותר; אני, בגלל האוכל, או המקומיים, בגללי. היה לנו נחמד מאוד ביחד ונהנינו אפילו אם לא בדיוק הבנו את השפה של כל אחד.
האירועים הללו גרמו לי לפלשבק אל הזמן בו הייתי בקורס טיפוס ההרים עם הצבא ההודי לפני 5 שנים. גם אז לקחתי אוכל לדרך לפני שעזבתי חבורה של מקומיים ובזכות זה הייתה לי ארוחה ממש טובה כשחניתי בערך בשום מקום. דווקא בימים שבהם הייתי באמצע שום מקום ובלי אוכל, אכלתי לבסוף את הארוחות הכי טובות והלכתי לישון על בטן מלאה. איך אמרה זאת הזמרת אלאניס מוריסט… "And isn't it ironic, don't you think???".
ועכשיו אל העתיד
בשבועות הקרובים אני ארכב אל עבר מחוז גאנסו והקטע הזה הולך להיות מעניין וקר (זה בטוח). בימי המנוחה שלי אני מתכנן את המשך הדרך שלי ומתקן דברים שצריכים תיקון לפני שאני חוזר לרכוב. קשה מאוד למצוא מקום בו אפשר להשתמש באינטרנט (וזה כבר סיפור אחר שאולי אספר לכם בפעם הבאה) אז אם אני לא אפרסם משהו בקרוב אנא תדעו שאני עובד על זה. אז עד הפעם הבאה, אני מאחל לכולכם שמישהו ימצא את ה S.O.S שלכם ואת המסר שלכם שבבקבוק.
שלכם,
רועי ג'ינג'י סדן.
האמי.
מחוז שינג' יאנג
סין
אסיה.
העולם.
