זה הסוף, אני מושיט את היד קדימה, פעם נוספת, כמו 51 אלף התנועות שכבר עשיתי לפניה. אך הפעם אני מרגיש את החול בכף היד. יכול להיות? מוסיף ועושה עוד תנועה, ושוב זה החול. אני עוצר, לאט לאט מתיישב, מתקשה להאמין. ואז מניח כף רגל אחת, והשנייה גם, ומתרומם בכבדות. לא קל. אני מתנשם ומתנשף, הדופק בשמיים, הגוף כולו רועד מקור והתרגשות.

עוד כתבות בנושא 

ירון דוידי מסכם את צליחת תעלת למאנש 
כל מה שרציתם לדעת על צליחת תעלת למאנש
בתוך 24 שעות, שני ישראלים חצו את הלמאנש 

אני עושה צעד ועוד צעד, בקושי מצליח להישאר זקוף. אין לי טיפת אנרגיה זמינה בגוף. ניצלתי את כל מה שהיה ומעבר לכך כדי להגיע עד כאן. אני נועץ מבט בחוף המתקרב ולא מסיר ממנו את העיניים. עוד כמה מטרים להשלמת האתגר. סחוט, עייף, רצוץ, שבר כלי. אבל אני פה, אני על החוף הצרפתי, הגעתי. 

הידיים לאט לאט מונפות אל על. בהתחלה בחצי גובה, ולבסוף למעלה, גבוה, הכי גבוה שאפשר. ניצחתי את התעלה, ניצחתי את איתני הטבע, אני פה, אף אחד לא ייקח את זה ממני. אני שחיין תעלה.

אבל איך הגעתי לכאן? ולמה לעזאזל אני כל כך שבור? איך התכניות שתכננתי למסע הזה כה השתבשו עד שרק כפסע היה בין הצלחה לכישלון?

חוק מספר 1 בתעלה – לעולם אל תצפה שמה שצפוי הוא שיקרה

התעלה תמיד תפתיע. יש כל כך הרבה משתנים שמשפיעים כמו רוחות, טמפרטורה, עננות, זרמים, שפל וגאות, גלים. כל שינוי הכי קטן באחד או יותר מהמשתנים יוצר מצב שונה. התחזיות הן רק תחזיות, המציאות לא מתחשבת בהן. אתה מגיע עם תכנית למשחה, ומגלה עד מהרה שכל מה שחשבת ותכננת בטל ומבוטל, כדאי מאד לשנות תכנית.

הבוקר הגיע, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות | צילום: באדיבות גיא כהן

יצאתי לדרך בידיעה שבשעות הראשונות הים יהיה מעט גלי עם רוחות לא חזקות, ולאחר הזריחה זה יירגע. קצת רוחות בסמוך לסיום עם גובה גל נמוך של 0.3 מטר לערך. בקיצור – בהחלט מעודד ואפשרי. בפועל, כבר בהתחלה הרוחות היו חזקות בהרבה, הים מבולגן וגלים שמצליפים בפנים. כל זה בחמש שעות של שחיית לילה שהחלה בשעה 1:30 לפנות בוקר, וקור מקפיא. כשהשמש זרחה לא הייתי בטוח אם לצחוק או לבכות. מצד אחד יותר קל באור והשמש עוזרת להתגבר על תחושת הקור. מצד שני, שעות הלילה היו הרבה יותר קשות וגבו ממני מחיר יקר. אני מרגיש כבר סחוט ועייף ויודע שאני עדיין לא נמצא אפילו באמצע הדרך.

אני לא משתף את אנשי הצוות בסירה לגבי התחושות שלי, מחליט לטמון את הראש במים ולהמשיך לשחות קדימה, מתעלם מהמרחק והזמן, מתעלם מתחושת הקור. דוחק הצידה את המחשבות המדאיגות ופשוט שוחה.

חוק מס' 2 בתעלה – אם תעשה תנועת יד אחת, ועוד אחת, ולא תפסיק עד שתגיע לחוף – מובטחת לך ההצלחה

כיוון הזרם משתנה ואני מתחיל לעשות את דרכי דרומה לכיוון "קאפ גריז-נה", בחוף הצרפתי. אם הזרמים והרוחות יישארו כך, בקצב הנוכחי, אני צפוי "לפגוע" בול בכף ולסיים את החצייה ללא תוספת זמן משמעותית. אבל ככל שהזמן חולף אני מרגיש איך הרוח הולכת ומתגברת והים עולה ועולה.

הגלים מכים ומתנפצים בסירת הדייג שמלווה אותי עם הצוות הנאמן שלי על הסיפון. לעתים הגל כה גבוה ומרים את הסירה מעלה עד שכל הירכתיים נגלים לעיני. מחזה מבעיט. הגלים מעיפים אותי ימינה ושמאלה, לעתים לא מספיק לנשום לפני שהגל שןטף לי את הפנים. מתקשה לשמור על כיוון השחייה בצמוד לסירה וקורה שאני נסחף עשרות מטרים ממנה. בכל הזמן הזה הדבר היחידי שאני זוכר הוא להמשיך ולהעביר יד אחרי יד בקצב קבוע. יד אחרי יד אחרי יד אחרי יד, כמו מטרונום אנושי.

"אני שחיין תעלה, אף אחד לא יקח את זה ממני". גיא כהן | צילום: באדיבות גיא כהן

המאבק הזה סוחט אותי, שעות אני נאבק בגלים עד שמדווחים לי שצרפת כבר קרובה. אבל הרוחות המזרחיות החזקות דחפו אותנו הרחק מהכף והמשמעות היא שלא אצליח להגיע אליו. שוב מתארך המשחה, כיוון הזרם מתחלף ואני יודע שעכשיו צריך למצוא בתוכי כוחות אחרונים על מנת שאצליח להתגבר עליו ולהיכנס למפרץ הבטוח שמצפון לכף, מפרץ וויסנט. אני על סף אפיסת כוחות, מתחיל לחשוב שזה כבר לא יקרה. תוהה מתי ואיך מתקבלת החלטה על הפסקה ויציאה מהמים אל הסירה. מרגיש אבוד בקרב האיתנים הזה מול כוחות הים. אבל שוב חוזר ומזכיר לעצמי – יד אחרי יד אחרי יד.

ואז לפתע אני שומע צהלות שמחה מסיפון הסירה. הגענו למפרץ, המים כבר לא סוערים, הזרם שוכח. רק לשחות 600 מטר לחוף וזה הסוף. את המרחק הזה אני עובר בעצלתיים, לא מסוגל יותר להתאמץ, אין בי טיפת אנרגיה זמינה. אבל עכשיו אין מי שיעצור אותי יותר. אני שחיין תעלה. Channel Swimmer. תואר שיישאר אתי לעד.