"למסילה יתרונות משלה. זו ריצה לעצלנים. מכוונים את המהירות הרצויה, שמים את השכל בצד ומכאן והלאה לא צריך לדאוג לכלום. כמו אוגר על גלגל. פשוט רצים ובוהים בטלויזיה ממול ומקווים שזה יעבור מהר." דנה מורן מתמודדת עם הריצות הפחות מהנות
מאת:דנה מורן
יש ימים כאלו שמתחילים לא טוב. בשניות הראשונות אחרי שהראש מתרומם מהכרית, כבר מרגישים שכל מה שנעשה היום יהיה עקום. הרצון האמיתי הוא לחזור לישון ולהתעורר למחרת. כמובן שזה בלתי אפשרי ואכן, כל מה שעושים עד השינה הגואלת יוצא עקום ומרגיז. על אחת כמה וכמה אם באותו היום מוטלת עלי ריצת טמפו.
זה הזמן להודות, אני לא נהנית מכל הריצות. ריצת טמפו היא סוג של ריצה שאני לא נהנית ממנה. דרושות לי כל כך הרבה אנרגיות להביא את עצמי לאימון כזה שאני משתדלת לדחות אותו עוד קצת ועוד קצת. למרות שלרוב יש לי משמעת אימונים עצמית מאוד חזקה. לפני ריצות טמפו אני מאוד יצירתית במגוון התירוצים "למה לא". ברור לי מה הערך של ריצה כזו ומה התמורה הגדולה שניתן להפיק ממנה לשיפור המהירות, היכולות של מערכת הלב-ריאה, שלא לדבר על כל הקלוריות שמושלות ממני במהלכה. אני גם יודעת שהקצב הגבוה הוא מרכיב חשוב בכל תכנית אימונים לקראת מרתון… ובכל זאת, קשה לי להנות ממנו.
ביום כמו המתואר לעיל, כשממילא זויות הפה מושכות קצת כלפי מטה, פשוט נאבקתי בעצמי לקראת אותה ריצה מדוברת. הקילומטרז' לא היה גבוה, אבל התחושה שאני צריכה לבצע את המשימה בקצב מוגבר ומוכתב מראש, העיקה עלי. כמעט נכנעתי וויתרתי לעצמי אילולי נזכרתי במנטרה שחברה השרישה בי: "בשביל מאמן מתאמצים יותר". כמה היא צודקת. העובדה שיש תכנית מסודרת ושמישהו מקצועי מפקח עליה גרמה לי להשקיע. זו בפירוש הייתה הסיבה היחידה שבשבילה שמתי בגדי ריצה.
כדי להשלים את האווירה הסגרירית במצב הרוח הכללי, כאשר בחוץ מעונן וגשום. עד הרגע שהגעתי לבניין הספורט לא החלטתי מה אני רוצה לעשות. מסילה או בחוץ. אולי הים והריחות של החורף יעשו לי טוב או רק האנדורפינים. מצד שני, למסילה יתרונות משלה. זו ריצה לעצלנים. מכוונים את המהירות הרצויה, שמים את השכל בצד ומכאן והלאה לא צריך לדאוג לכלום. כמו אוגר על גלגל. פשוט רצים ובוהים בטלויזיה ממול ומקווים שזה יעבור מהר. במקום להתמודד עם איתני הטבע והרוחות קיימת רק התמודדות עם באי המכון שגוערים בי לרדת מהמסילה אחרי 30 דקות.
ולמרות כל השיקולים הללו עד הרגע שהחנתי לא התקבלה החלטה. תודו, נקודה קריטית.
כשפתחתי את דלת הרכב הבנתי שהכיוון הוא פנימה. כמה טיפות של גשם שנכנסו ישר לצווארון הניסו אותי לתוך המבנה. כאילו שאני עשויה מסוכר משם ברחתי ישר למסילה. כדי להשלים את התמונה ברקע היו תכניות בישול שהכינו מטעמים שלא ייכללו לעולם בתפריט שלי. במילים אחרות, הכל היה נגדי. ברור שלא נהניתי, אבל עשיתי V על המשבצת הנכונה בתכנית האימונים.
כמה ימים אחרי כן הוטל עלי לבצע ריצה במרחק דומה, אלא שהפעם בקצב איטי. כבר ההרגשה יותר טובה. לא צריך להתאמץ יותר מדי. נעליים, בגדים והופה לטבע. הזדמנות לחוויה מתקנת. היו שם את כל המרכיבים הדרושים להחזיר את תחושת השייכות לספורט הזה: שדות ירוקים, שמש חמימה, מוסיקה טובה. כולם העלו מחדש את כל אותן תחושות של בוקר מקסים שהופכים אותי לרכרוכית. מיד הגעתי לאותו ענן שאני טופסת עליו טרמפ בריצות לצרכי ריחוף. אם מנטרלים את אותה נהגת אפופת אדי שינה שכמעט התנקשה בי, זו הייתה ריצה מושלמת. מרוב התרגשות מה שהיתה אמורה להיות ריצה איטית ושלווה, הפכה מבלי משים, לריצת טמפו מלהיבה. הקצב רק הלך והתגבר ואיתו הכיוון של זויות הפה – הפעם חזק כלפי מעלה.
חזרתי מבושמת מהתרגשות. הרי ברור שהכל בראש. אם הייתי מגדירה גם את זו כריצת טמפו היא הייתה הופכת לעול בדיוק כמו קודמתה. הרי בסיכומו של דבר, התוצאות היו דומות. אלא שבזו השניה התחושה היתה נפלאה ומרגיעה. בדיוק מה שאני אוהבת להרגיש בסיום האימונים. לא סתם אני בעסק הזה מגיל 14.
