"בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי מכבסת יותר מהרגיל. כשמגיעה התקופה הזו אני יודעת שאני כנראה רצה ממש הרבה. טקס הכביסה שלי מתרחש בשעות מוזרות תוך חישוב של כמה שעות ייבוש יש עד האימון הבא." הטור של דפנה שב
מאת:דפנה שב
אני חושבת איך זה נראה מבחוץ לכל אלה שלא רצים. אני בטוחה שהפעולות היומיומיות שלנו נראות כמו איזה טקס של איזו כת שאף אחד לא שמע עליה. כת מיוחדת שרוב המזון שלה מתבסס על כמויות עצומות של פסטה, משקאות מוזרים ולא טעימים, חטיפי אנרגיה ארוזים בשקיות כסופות שאף אדם אחר לא מסוגל לבלוע. והשפה, הדיבור, הסלנג: "תפרתי השבוע כמעט 135"….."לפתוח קל ולתת הכל בסוף"….בטח לא מבינים מי הוא שתופרים בשבילו, ומי הוא זה שמקבל את הכל בסוף.
בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי מכבסת יותר מהרגיל. כשמגיעה התקופה הזו אני יודעת שאני כנראה רצה ממש הרבה. טקס הכביסה שלי מתרחש בשעות מוזרות תוך חישוב של כמה שעות ייבוש יש עד האימון הבא.
מה שהכי מצחיק,שמתי לב, שהארון שלי מלא בבגדי ריצה ולמרות הכל יש מלא כביסה מלוכלכלת. אבל זה כיוון שיש לי חולצות מאד מסויימות וטייצים מאד מסויימים שמבין כל בגדי הריצה אני משתמשת בהם תמיד. זו דוגמה לעוד סוג של טקס שבו אני מייחסת למספר בגדי ריצה תכונות על טבעיות ולא רק זה, אם משהו יקרה להם או אם חלילה יאבדו כל עתיד הריצה שלי בסכנה.
זה קורה לי לפעמים בנסיעות. קודם כל אני סוקרת את הנוף כדי למצוא מסלולים חדשים לריצה. אני מביטה לפרדסים ולשדות בצידי הדרך ומנסה להעריך מה יהיה המרחק של מסלול בהם. אחר כך, אני מתרכזת בכביש, לבדוק אם יש בו עליות טובות ואם אפשר שיהיו מאיימות וקשות וכמובן אם זה לא יהיה מסוכן לרוץ בהן. לבסוף אני מחכה לשלטים המסמנים את המרחק, וכל פעם אני אוהבת לגלות שמבאר שבע לערד אפשר לרוץ מרתון שלם ועוד קצת, וחלק מהמרחקים שכתובים על השלטים כבר רצתי בעצמי. למשל, המון פעמים כבר "רצתי" מאשדוד לתל אביב בלי להרגיש.
גם תוך כדי ריצה מתרוצצים לי בראש דברים שאף אחד לא יכול להבין בעיקר המחשבות על האוכל. דווקא שם שמתי לב שבאמת אין לי בקשות גדולות. לפעמים זה רק פחית דיאט קולה עם כוס קרח, או רק אבטיח קר, או הבקבוק מיץ פטל שהקפאתי ומחכה לי ברכב. אני לא יכולה לגרום לאף אחד להבין איך זה שאני (ורבים אחרים) פשוט לא מסוגלים לאכול מיד אחרי ריצה ארוכה. ניסיתי כבר פעם לפרט למישהו את כל התהליך הפיזיולוגי שמתרחש, אבל גם אז, קיבלתי את הפרצוף המשתאה.
הכי מסוכן זה לתת למישהו מבחוץ לפתוח את המקרר אצלי בבית. ואז אחרי שלא מצא שם כלום להגיד לו לפתוח את ארון המצרכים ולראות את הפרצוף שלו לנוכח מסדר שקיות הפסטה והאורז וערימות הקופסאות של רסק העגבניות. עוד מסדר שאי אפשר לפספס הוא מסדר נעלי הריצה בכניסה לבית ואז שוב צריך להסביר: יש סוגים שונים,יש שטח,יש כביש, יש משולב ויש מסלול ותחרות. המון פרטים לזכור.
שהייתי סטודנטית נתבקשתי ללכת למוסד לחולי נפש במסגרת פרוייקט שעבדנו עליו. הייתי צריכה לשהות במקום ולשוחח עם המאושפזים במשך מספר שעות במספר מפגשים. לא הסתרתי את המטרה שלשמה באתי, וניהלנו שיחה רגילה. בתום הפגישות הייתי צריכה להגיע עם מסקנות ומספיק חומרים שיהיה אפשר לעבוד איתם. "אני שחקנית". אמרתי לאחד המאושפזים. אז תעשו אותנו טוב שם בהצגה,כן?" הוא ענה לי.
חזרתי הביתה מבולבלת ותהיתי אולי משהו אצלי לא בסדר. מי קובע, מי מחליט, ומי אמר שאני בסדר?
הייתי צריכה להכין איזו תשובה של מה הוא שיגעון ולכן ניסחתי את הדבר הבא:
קחו רץ תמים ותחביאו לו את נעלי ריצה, את כולן, כולל המדרסים. העלימו מהמטבח את הפסטה, ומהארון את הבגדים. אם תרצו להחמיר תחביאו גם את השעון. חכו ותראו מה קורה לרץ שלא יכול להתאמן במשך מספר ימים. תוכלו להבחין בסימני דיכאון עקב ירידה ברמת האנדרופינים, חוסר מצב רוח והזיות על השמנה. שאלו אותו באותו זמן מה היה הקילומטראז' שלו השבוע ואל תתפלאו אם הוא יפרוץ בבכי.
מבחינתי אין לי בעיה להשתייך לכת הזו, ומזמן התרגלתי שאומרים לי שאני משוגעת. העניין הוא שכל עוד אני מסוגלת להסביר לעצמי מה המטרה שלשמה אני עושה את כל זה,אני יכולה לפעול בראש שקט ולהנות מהכל ולהגיד לעצמי כל הזמן שזו אני שנמצאת בצד הנכון.
