לאחרונה יצא לי לפגוש הרבה אנשים מהעבר. אחת השאלות הראשונות ששואלים אותי היא, "האם אני עדיין רצה". התשובה שלי היא, "כן… בערך". ואז ממשיכים, "את עוד מתחרה?", "לא ממש", אני עונה. "אבל אני רצה אולטרות". מה זאת אומרת אולטרה – ממשיכים לשאול אותי. והתשובה שאני מעניקה היא, "טוב אולי לא בדיוק אולטרה, אלא בייבי אולטרה 60-70 ק"מ. אבל ". וכאן השיחה נגמרת. כמה אפשר לדבר עם אדם שכנראה ירד מהפסים. כאשר כתבתי לפני מספר שבועות את הפוסט עם הסיבות למה אני עושה את ה-100 ק"מ. אחת התשובות שחבר שלח לי ותשובה שהכי אהבתי היא: שאני פשוט יכולה. טוב, נכון לעכשיו אני לא ממש יכולה, אבל עם חצי שנה של אימונים נכונים אני מתכננת לאמת את התשובה הזו.
"בעוד חצי שנה אני ארוץ במרוץ אולטרה של הגדולים – 100 ק"מ" | צילום: אלבום פרטי
עוד טורי דעות בשוונג
נילי אברמסקי מאחלת למרתון טבריה "שיתגרש" מההורים
זיו צויגהפט: ענף האולטרה בישראל: הרבה בדימיון מעט בחיים
מרוץ עין גדי: הלך הקסם נשאר המדבר והמסלול
בשבוע שעבר הגיעה לסיומה סאגת כספי הפרסים למנצחי מרתון טבריה. סאגה שבוודאות לא היתה נפתרת "רק" בשלושה חודשים, אלא אולי היתה נמרחת על פני עוד מספר חודשים אלמלא הרעש התקשורתי שהפרשה זכתה לה פעם ועוד פעם באתר שוונג וברשתות החברתיות. הנושא זכה לאזכורים מדי מספר ימים וזכה לתפוצה נרחבת. אין לי מושג אם מקבלי ההחלטות טורחים להיכנס לרשתות החברתיות (לפי ההתנהלות שלהם כנראה שלא ממש, כי אחרת כל צורת הניהול וההפקה שלהם היו נראים אחרת) אבל כנראה שבסופו של דבר משהו חלחל. אז נכון, אני מבינה את אלו שעושים המון מאחורי הקלעים של ההפקות האלו. את אלו שעושים ימים ולילות למען המרוצים. הם היו רוצים שנשב ונכתוב אחרי כל מרוץ כמה היה כיף ומדהים. אין ספק שאפשר לראות כל פעם את חצי הכוס המלאה. אבל אי אפשר להתעלם כל פעם מחדש מחצי הכוס הריקה. חצי הכוס שפעם אחרי פעם מתעלמים ממנה ולא לוקחים עליה אחריות. אז הנה כמה נקודות לשיפור.
מרתון ווינר טבריה
איזה אירוע מדהים ומלא עוצמה הוא מרתון טבריה. רצי המרתון יזכו להערכה רבה לעוד המון שנים. מרתון בתנאים לא פשוטים. אבל רוב העוצמה של האירוע נבעה מכך שמי שבא לרוץ מרתון בראש ובראשונה עושה את זה מתוך הנאה ואהבה לריצה. ולכן לא משנה מה תהיה רמת ההפקה עצם הריצה היא הבסיס להנאה. אז נכון כל הכבוד שלמרות התנאים הוחלט להזניק את המרתון ולא לדחות או לבטל. בהחלט החלטה לא פשוטה ואמיצה. ובסך הכול לאורך המסלול הכל עבד כמו שצריך. אבל כמו שכתבתי המרתון הזה מנוהל באותו אופן ורמה כבר כמעט 40 שנה. שום דבר לא זז שם. עם ראש יצירתי וחזון אפשר גם מסלול כמו מרתון טבריה לשדרג ולהעיר. אפשר לצבוע את המסלול בצורה ססגונית נמרצת ומלהיבה. אבל ללא לספק כל עוד עיריית טבריה תמשיך להחזיק במושכות, גם בשנה הבאה רמת האירוע לא תעלה. זה יהיה מרתון שעדיין ימשוך אליו רצים רבים אבל ימשיך להישאר רדום וללא שינוי קיצוני.
כל עוד עיריית טבריה תמשיך להחזיק במושכות, גם בשנה הבאה רמת האירוע לא תעלה | צילום: עופר ביידה
מרתון סמסונג תל אביב
חברת ההפקה "כפיים" כנראה כן מתייחסים לרשתות החברתיות היות שהמנכ"ל עופר שטרית התחייב בתגובה לטור שכתבתי בשוונג, שבשנה הבאה מסלול המרתון יהיה סטרילי מרצי ה-10 ורצי חצי המרתון. אין ספק שאם זה יקרה המרתון ישודרג לעין ערוך. חובת ההוכחה מוטלת ללא ספק עליהם. ועלינו הרצים מוטל להימנע מהאירוע הזה אם ההתחייבות לא תקוים.
מסלול המרתון חייב להיות סטרילי מרצי ה-10 ורצי חצי המרתון | צילום: ניר עמוס
מרתון ווינר ירושלים
ללא ספק מרתון ירושלים הוא היהלום שבכתר. אזור החימום שקיבל את פני הרצים היה ללא ספק הכי ססגוני נמרץ ומלא אנרגיות. אזור הפקדת חפצים חכם לפי נקודות הסיום של כל מרוץ. מסלול מרהיב ביופיו שהמארגנים לא הסתפקו רק בו, אלא קישטו אותו בהמון תחנות של מוזיקה חיה, גיבורי-על שפיזזו על החומות, תחנות שתייה מרובות מלאות בעשרות מתנדבים מלאי אנרגיה ועידוד. תחנות תוספי אנרגיה רבות ונדיבות והכי חשוב מסלול סטרילי מרצי ה-10 ק"מ ורצי חצי המרתון. ולסיום שטח גמר מרשים כחול ומרגש.
לקיחת אחריות על המדידה הרשלנית | צילום: פלאש 90
אבל מה עם חוסר לקיחת האחריות על המדידה הרשלנית שהיתה השנה? כן יש הפקת לקחים ובשנה הבאה המדידה תעשה בצורה מוסמכת ואחראית. אבל למה כל כך קשה לקחת אחריות. הדבר שהכי חשוב לי בחינוך שאני מעניקה לילדים שלי זה לא לפחד לקחת אחריות על טעויות. כולנו אנושיים. כולנו עושים טעויות. אין ספור פעמים הסתכלתי לילדים שלי בעיניים וביקשתי סליחה על טעות שעשיתי. וזה מה שאני דורשת מהם בתמורה. לדעת להודות בטעות לקחת אחריות ולבקש סליחה. אין אימא יותר גאה ממני כאשר הילד שלי רץ אליי בפרצוף אשם ואומר לי "אימא סליחה". הרגע שפכתי לכלכתי הרסתי. הוא יודע שאני מעדיפה שהאינסטינקט הראשוני שלו לא יהיה להחביא את הטעות, אלא מיד לקום ולהודות בה ולבקש סליחה.
למה זה כל כך קשה לכם מארגנים יקרים? למה כל כך קשה להודות בטעויות? זה לא ברור לכם שזה דווקא יזכה אתכם ליותר תמיכה ואהדה מאיתנו? אנחנו קהילת הרצים שכל כך אוהבים לרוץ ולהגיע למרוצים. אנחנו פשוט רוצים לדעת שמישהו יידע לקחת אחריות. אם הצלחתי ללמד ילד בן חמש לעשות את זה למה כל כך קשה ללמד ארגון מרוץ להתנהג גם כך? אני מבטיחה לכתוב טורים יותר נרגשים ונלהבים אחרי כל מרוץ ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולכתוב רק עליה, אם אני אראה שמישהו סוף סוף לוקח אחריות בסוף כל מרוץ.
