הטריאתלון במולולאבה היה הגביע עולמי הראשון שלי העונה, אמנם זה לא אליפות עולם אבל אם תיכנסו לרשימת המשתתפים של התחרות אני לא חושב שתראו הבדל, מה שהפך את התחרות הזאת לאחת המהירות שנראו בשנים האחרונות.

עוד כתבות בנושא
> מה מיוחד בתחרות הצ'לנג' רות'?
> "שמתי לי למטרה לקדם את ספורט הסיבולת במגזר הדרוזי"

> רון דרמון: "התחלתי את העונה בשיא הכוח"

הגעתי למולולאבה במטרה די פשוטה, להמשיך את קו ההתקדמות משתי התחרויות הראשונות על הצד הטוב ביותר כאשר אני נלחם על כל מקום עם החברה הטובים בעולם. בתדרוך נאמר לנו שמסלול התחרות שונה בגלל הגלים הגבוהים (4 מטרים בעקבות הציקלון שפקד את חופי אוסטרליה המזרחית),דבר שגרם לתחרות להתפצל לשני שטחי החלפה והוסיף עוד קושי, טכניקה ולוגיסטיקה, לקינוח גם טמפרטורות ורוחות קיצוניים באוסטרליה כמו באוסטרליה הכל קיצוני.

קבוצת בריחה איכותית

התחלתי את המקצה מדורג לפי הניקוד שלי בעולם ביחס שאר המתחרים במקום ה-44 (מתוך 75). פתחתי בשחייה מעולה מבחינתי ומיד מצאתי את עצמי בדבוקה המובילה וכך זה נשאר עד סוף השחייה דבר אשר נתן לי זמן להכין את עצמי לרכיבה מאוד טכנית ואגרסיבית במסלול צר.

יצאנו מהמים כ-8 ספורטאים ומיד הסתדרה לה קבוצת בריחה איכותית שלצערי נתפסה כבר לאחר הקפה אחת ברכיבה ותוך דקות ספורות כבר מרבית המקצה הצטרף לחגיגה ורכב ״להנאתו״ בדבוקה של 65 ספורטאים. שאר הרכיבה מבחינתי הפכה להישרדות וניסיון למקם את עצמי בקדמת הדבוקה, כדי להתחמק מכל צרה שרק תגיע בגלל המסלול המסוכן.

ירדתי לריצה באמצע הדבוקה, לאחר החלפה לא מספיק טובה ופתחתי מהר מאוד על מנת לצמצם פערים. תוך כדי צמצום הפערים עברתי הרבה ספורטאים חלקם ממוקמים גבוה ממני. סיימתי במקום ה-24, עם ריצה טובה מבחינתי למעט הקילומטר האחרון בו קצת נחלשתי תוצאה של רכיבה במסלול מאתגר. הייתי מאוד מרוצה, בפעם הראשונה הצלחתי לסיים תחרות עלית עם רשימה של מתמודדים חזקה, במיקום טוב בהרבה מהדירוג ההתחלתי שלי בתחרות.

מספר שעות לאחר מכן חטפתי שפעת. שיעול, כאב גרון, ידעתי שהלילה הולך להיות ארוך. קמתי למחרת בבוקר חולה לגמרי, עם חום של 39.5 מעלות, כאבי גרון, ראש וחזה וכשיש לי פחות משבוע לגביע עולמי הבא. ידעתי שאין לי הרבה מה לעשות אלא לחכות ולראות איך אני מרגיש לקראת התחרות.

"אתה תרגיש זוועה"
היו לי בדיוק שלושה ימים בין התחרות במולולאבה לטיסה לניו זילנד. כל מה שעשיתי בזמן הזה הוא להיות במיטה, לישון ולזחול למטבח מידי פעם לנסות להכניס משהו לפה. לא בדיוק הדרך שבה אני רוצה להתכונן לגביע עולמי אך זה לא היה ממש בשליטתי.

אני חושב שהטיסה עצמה לניו זילנד והנסיעה של 5 שעות לאחר מכן לעיר התחרות ניו פלימות' היו מהגרועות בחיי. ראיתי כוכבים באמצע היום. הייתי עם כאבי ראש נוראים, לא ממוקד ומלא מחשבות לא חיוביות על מצבי לקראת הזינוק. התחילו לעלות בי מחשבות לא לזנק כיוון שאני פשוט לא מסוגל להזיז את עצמי. אבל כמו שאמרנו באוסטרליה כמו באוסטרליה והמאמן שלי הוא אוסטרלי אז בדרך כלל זה הולך עם ראש בקיר.

איך שהגענו למלון המאמן שלי לקח אותי לרופא, עשיתי את כל הבדיקות, קיבלתי קצת תרופות ואני זוכר במפורש מה שהוא תמיד אומר לי, ״אתה תרגיש זוועה אבל לא צריך להרגיש טוב כדי לרוץ מהר, פשוט צריך לרוץ מהר..״, ניגשתי לזינוק.

יום התחרות הגיע ואני עדין עם שיעול וקצת פחות כאבי ראש. למען האמת לא ציפיתי ליותר מידי, כל מה שאמרתי לעצמי זה לשחות הכי חזק שאני יכול, להיות אגרסיבי ברכיבה ולדאוג שאני מגיע לקו הסיום בלי טיפת חרטה, לתת את כל כולי.

כבר בזינוק דברים הפכו לגרועים יותר ממה משציפיתי, בקפיצה למים חטפתי מרפק והמשקפת החליטה להתיישב במקום אחר… אז בלי משקפת, מהמטר הראשון רק ניסיתי לדאוג שאני שוחה לכיוון הנכון ולא מאבד יותר מידי זמן, ידעתי שאצטרך לעבוד חזק מאוד באופנים כדי להכניס את עצמי חזרה לתחרות וכך גם היה.

יצאתי במקום ה- 65 מהמים דקה וקצת מאחורי המובילים וכל מה שאני זוכר הוא שאת ה-15 קילומטר הראשונים של הרכיבה לא ירדתי ממהירות של 45-50 קמ״ש בניסיון לצמצם לדבוקה הראשונה, כאשר אני ״אוסף״ על הדרך הרבה מאוד ספורטאים שנשרו והם יושבים עלי.

באמצע ההקפה הרביעית והאחרונה הצלחתי להגיע לדבוקה הראשונה, דבר שבחיים לא עשיתי לבדי ברמה הזאת. אז עם רכיבה של 28 דקות ל-20 קילומטר, במסלול הררי וטכני, לאחר שבוע שבו לא עשיתי כלום, אתם יכולים לדמיין איך הרגלים שלי הרגישו בירידה לריצה.

אני חושב שיצאתי לריצה עם חיוך (שׁל סבל). אמנם תפסתי את הדבוקה המובילה, אבל לא הספקתי למקם את עצמי בקדמת הפלטון, נקעתי בפקק תנועה, במקום ה-40-50 בירידה לריצה. פתחתי בצורה הכי חזקה שאני יכול את הריצה ומשם המשכתי בקצב הכי חזק שהרגלים עמדו בו עד לסיום.

סיימתי במקום ה-31, דקה וחצי מאחורי מריו מולה וחאביר וגומז וגם הפעם עברתי את הדירוג ההתחלתי שלי (שהיה 50). עליתי בדירוג העולמי אבל חשוב מכך, הצלחתי לעבור עוד מכשול ואני מתחרה עם החברה הטובים בעולם בביטחון ובאגרסיביות – הדרך הכי טובה שלי להתקדם קדימה.

כמו תמיד, אני מחכה בקוצר רוח להזדמנות הבאה להתחרות ואין ספק שהשנה הולכת להיות מאתגרת ומהנה ביותר.