"ילד", אני שומע את עצמי אומר בזהירות, "מה אתה אומר שנצא מחר בשבת בבוקר על האופניים ליער, רק אתה ואני? עיניך נשואות אל על ופיך ממלמל תפילה חרישית שאולי הפעם תצליח. זה לא שאף פעם לא רכבתם ביחד, פשוט התדירות נמוכה מדי לטעמך. התפילות והמלמולים נקטעים מהר מאוד.
מאת:בועז בר יהודה
"לא", מגיעה התשובה החדה כאבחת סכין. הילד תקוע באיזה צ'ט קריטי בפייסבוק, ומצידו כרגע שייחרב העולם והוא יישאר לבדו על משטח צף בלב ים, כמו בסרט "עידן הקרח", רק שיהיה שם מחשב. אני לא מתייאש ומנסה טקטיקת פיתוי שונה על ידי פירוט התכנית: "מה אכפת לך, תראה שיהיה כיף. נעשה קצת שבילים, קצת סינגלים". "לא רוצה!" המילים "לא" ו"רוצה" נאמרות בנפרד, כששנייה שלמה מפרידה ביניהן, במטרה, כך אני משער, להדגיש את ההחלטיות הסופית שבשלילת הרעיון מיסודו. הילד שולט בהבעה בע"פ, אין ספק. חוץ מזה, הילד ללא ספק מוסיקלי מאוד, שכן הטון שבו נאמרו הדברים שונה לחלוטין מזה הקודם.
"כדאי לך", כאן אני ממש מתגרה בגורלי ומתכונן למתקפה רבתי, "זה יעזור לך להעלות את הכושר שלך בריצות בבית הספר". ראשו של הילד מתרומם אט אט מהמחשב, והמבט לו אני זוכה שמור רק לבוס הראשי במאפיה הסיציליאנית המביט באחד מחייליו שסרח."או, הצלחתי למשוך את תשומת ליבו" אני חושב לעצמי, אך השמחה היתה מוקדמת מדי."אמרתי שאני לא רוצה וזהו" אומר יורש העצר בקול שאיננו משתמע לשתי פנים. כאן אתה כבר מתחיל לכעוס.
|
למחוק את הילד מהצוואה?
למען
האמת, אפילו מתגנבת לראשך תמונה הזויה בה שואל אותך עורך דינך בקול תמה: "אתה בטוח שאתה רוצה למחוק את בנך מהצוואה?" "כן" אתה עונה בלחש בקול שבור, "הוא סירב לרכב איתי בסינגלים…" אתה מגרש את ההזיה מראשך ומנסה בכל זאת טקטיקה שונה : "אבל למה לא? בוא, מסלול קליל, 10 ק"מ ונחזור". הילד לא פראייר כמובן, ובנימה של חוקר משטרה מנוסה הוא שואל: "יש עליות?". אופס, מלכודת. מצד אחד אתה מאוד רוצה שיבוא, ומצד שני אתה לא רוצה לשבור מולו את ערכי הכנות עליהם חינכת אותו. בטון ידעני של גיאוכרטוגראף מדופלם אתה שומע את עצמך אומר: "היער בנוי כמובן מעליות וירידות, אבל רובו מישורי". עוד לפני שאתה מספיק לסיים את המשפט אתה כבר שומע את התגובה הבאה : "טוב, אז לא". מה
יש לו, לילד? זה לא שהוא לא אוהב ספורט, לא שהוא לא טוב בענפי ספורט אחרים (ואפילו גביעים!), אבל למה כשצריך לרכוב באופניים (29 אינצ' כמובן, מידה S, פרי שגעונו של כותב שורות אלה) לחוגים בכל העיר והפריפריה זה בסדר, אבל עם אבא ביער זה לא ? מה יש אם יקדיש קצת זמן איכות גם עבורי? אני? פולני?
כל השבוע אתה מתכנן את רכיבת
השבת ומייחל אליה כמו מי שרק קוראי האתר הזה ושכמותו מבינים.
|
(צילום אילוסטרציה: Thinkstock)
|
אז מה קרה
שאתה פתאום מוכן "להקריב" אותה לרכיבה טיולית עם הילדים? הרי שכשאתה מציע
לילדים לרכוב בבוקר מוקדם, אתה צובט את עצמך כדי להאמין שאכן אם הם יסכימו,
תוותר בכזו קלות על רכיבת הנפח, על החבר'ה, על בדיקת השביל החדש שתכננת…
אבל למרבה הפלא אתה דווקא כן מוכן!
תחושת השליחות ההורית-חינוכית-פולנית דוחפת אותך לשאוף להעביר לצעיר את כל הידע העצום שצברת במאות שעות רכיבה, ולא יקרה כלום אם פעם אחת אתה תהיה כמו אותם אבות שראית ביער רוכבים עם צאצאיהם בהנאה לא מוסתרת. יש כאלה הרוכבים בראש בעוד הילד מפדל מאחוריהם בכל כוחו בנסיון להחזיק מעמד בקצב של ההורה. אתה רואה כמה קשה לו ולא יכול שלא להתפעל. ויש גם כאלה הרוכבים לפני ההורה המתנשף, לבושים במיטב מחלצות הרכיבה ומסובבים במרץ פדלים המחוברים לזוג אופניים איכותיים. "אבא, אני מחכה לך בסוף העליה" אומר הצעיר תוך כדי שהוא נותן באביו את "המבט" של ארמסטרונג ותוקף את העלייה עם רצח בעיניים. הקנאה שכבר החלה מכרסמת בך במלוא המרץ, נשטפת בגל מחשבות מנחמות כמו "טוב, הוא בטח תלמיד לא משהו…" או "בטח חוץ מספורט אין לו כלום בראש…".
מחשבות אלה לא מצליחות לגרש את התחושה שאתה חש בסתר, זו שלא היית מתנגד להתחלף עם אותו אב, ולהפוך את בנך לפודיומיסט בפוטנציה… רגע, רגע, שנייה לפני שאתה מקבל החלטות נמהרות… להחליף את הילד ? מה פתאום?! הילד של השכן ירוק יותר מהילד שלך? ממש לא. אבל מה לעזאזל יגרום לו לאהוב עליות כמוך, או לגרום לו הנאה בדופק גבוה?
הוא מכריח אותי…
וסיפור אמיתי: פעם פירסמתי למכירה את אופניו של הילד, שגדל. הגיע גבר כבן 40 מלווה בביתו בת ה-11, שניכר מייד כי אולצה לבוא בעל כורחה. "תעלי על האופניים חמודה, תעשי סיבוב לראות אם הם טובים לך" הפציר האב בביתו. זו ניגשה אליו ובטון שקט של חוסר נעימות ממני ומבני שצופים בהם אמרה "אבא בוא נחזור, אמרתי לך שאני לא רוצה אופניים". "טוב , אז אני אבדוק אותם" כך האב המתעלם, עלה על האופניים הקטנים עליו בשתי מידות ונסע לסיבוב. נותרנו בני, אנוכי והילדה שחשה הכי לא נעים בעולם. "נו", שאלתי, "אז אבא מכריח אותך לרכוב עימו על אופניים?" "לגמרי" ענתה הנערה בעוד מבטה נעוץ קדימה באביה הבוחן את יכולת הבלימה של האופניים. "אבל זה עוד כלום. הוא מכריח אותי לראות איתו כדורגל בערוץ 5…".
אז למה לפעמים הילדים לא כמונו, למרות שאנחנו מאוד רוצים שיהיו "הילדים של אבא"? כי הם לא. לפחות לא עכשיו. כי לכל אחד יש את הכיוון שלו, אי אפשר להכריח מישהו לאהוב ספורט בכוח, ובמיוחד לא כל סוג של ספורט. אני מכיר מבוגרים רבים שעושים ספורט רק כי "חייבים" ולא מתוך הנאה אמיתית. גם אתה, אם תיזכר היטב, לא בדיוק היית "הספורטאי של בית ספר", ולא חיבבת במיוחד את "תחושת ההתעלות" כשהגעת לדופק 200 בריצת 2000 בבוחן "בר אור" .
אז מה קרה בהמשך הדרך? לא יודע בדיוק איך, אבל קרה. וזה כלל לא משנה אם הייתה זו ההכנה לצבא, או החלטה נחושה להעלות את הכושר או כוח האינרציה של קבוצת אופניים. עובדה, זה קרה. וזה קרה כי בסוף – החלטת שאתה רוצה שזה יקרה. ובלי החלטה שאתה שלם איתה, כנראה ששום דבר לא היה זז.
בהחלט יכול להיות ואפילו סביר להניח שלא כל הילדים שלנו יגדלו להיות ספורטאים מצטיינים. אבל לנו כהורים, תפקיד חשוב מאין כמוהו: להוות דוגמא אישית ולעודד. לדאוג לחקוק לעד במוחו המתפתח של הצאצא את החיוך העייף שלך מוביל את האופניים בסלון בשובך מהרכיבה, את חיוכה של אשתך שחזרה מאימון ריצה ואת עשרות חולצות המרוצים המקופלות בארון. לדאוג לשמר את האווירה הספורטיבית בבית, את חשיבות הפעילות הגופנית בחיי היומיום ואת החדווה שבמימוש הלכה למעשה של כל מה שרואים בערוצי הספורט.
ומי יודע – אולי יום אחד הם יפתיעו, הקטנים, והם אלה שיחכו לך בסוף העליה.
אמן!
3.2.2013
• פוסטים קודמים של בועז בר יהודה:
• באמת הכל בראש?
• אמור לי מהו שעונך ואומר לך מי אתה
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
• אם אהבתם וחשבתם על שם לבלוג נשמח לקבל את המלצתכם למייל – [email protected]
בועז בר יהודה–רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
