שבת בבוקר. השעה 08:10. אתה מתמתח במיטה, פוקח עין ורואה את זוגתך עדיין במצב חולמני מתקדם. קרני שמש חודרות דרך חרכי התריס וקולות מעצבנים של ערוץ ילדים כלשהו מעידים שהסלון מאוכלס ע"י אנשים קטנים בפיג'מות שקמו קצת קודם והתחשבו בהוריהם. פסטורליה
מאת:בועז בר יהודה
רק שלפתע… לאאאאאאא!!!!!! אין מצב!!!!!! גל עכור של אדרנלין שוטף לפתע את גופך, הדופק מזנק לערכים מסוכנים ובמקביל אתה מאמת את השעה בשעון היד. ברקע נשמעת (באוזניך בלבד) צפירת-אמת עולה ויורדת, ובמקביל רצות לנגד עיניך התמונות הבאות (התיאור ברוורס, זו לא טעות):
רכיבה- תדריך- התלבשות -"אהלן, בוקר טוב"- פריקת אופניים- חניה- תחנת דלק- נסיעה עם הרבה פיהוקים- העמסת האופניים- פיהוק- קפה- סנדוויץ דבש- פיהוק- שרותים- "סע בזהירות מותק"- פיהוק- התהפכות במיטה- שעון מעורר – 05:15! מה קרה? למה לא קמת? איך לא התעוררת?
הסתירה המובנית בין הסרט הרע שזה עתה ראית לבין השעה האמיתית גורמת לשרירי הבטן שלך להתכווץ ולזקוף את חלק גופך העליון לכלל ישיבה במיטה ולמבט מזוגג ובוהה בשעון, בעוד פיך משחרר בעסיסיות משפט נפוץ בערבית מדוברת העוסק בתיאורים אנטומיים של בנות משפחתו של השעון המעורר. כעבור מספר שניות, מצליחות שתי האונות במוח לתקשר אחת עם השנייה ואתה נזכר כי היום הבטחת למשפחה שאתה לא יוצא לרכב בבוקר, אלא מבלה איתם את הבוקר! צפירת ארגעה, דופק יורד. חבל, אתה חושב, דווקא נראה יום נהדר לרכיבה…
בתחושה של הקלה אתה חוזר למצב מאוזן ומתכרבל בשמיכה. מבט אל פניה מגלה לך חיוך של אושר, שאינך בטוח אם הוא שם בגלל שסוף סוף אתם מתעוררים ביחד, או שבכלל זה חיוך של כל שאר האנשים השפויים בעולם שלא נוהגים להתעלל בשעון הביולוגי שלהם בעקביות. שעה נוספת של שינה מתוקה, התהפכות אחרונה ויאללה לארוחת הבוקר.
בת הזוג לא מסתירה את שביעות רצונה מהסיטואציה, ועל מנת להעצים את הרגע ולהנציח אותו היא מכריזה בקול "ילדים, בואו תראו תופעת טבע מיוחדת – יום שבת בבוקר, ואבא בכבודו ובעצמו מכין ארוחת בוקר לכולם!" גמדים קטנים בפיג'מות מדדים מהסלון למטבח וסוקרים בעיניים משתאות את תופעת הטבע המוזרה הזו, משל ראו קנגורו על חד-אופן עושה אינטרוולים בראש-ציפור… אחד מהם מגדיל לעשות, ואומר "אמא, לא ידעתי שאבא בכלל אוכל ארוחות בוקר בשבתות". אתה צוחק בליבך, אבל באותו הזמן גם אומר לעצמך שגם אתה מזמן לא ראית איך נראית משפחה מתעוררת בשבת בבוקר. "אבא למה אתה לא באופניים?" נשאלת בתמימות השאלה מדרדק אחר. מלא אושר על כך שאתה תורם לחיזוק הקשר בין שניכם אתה עונה "כי להיות איתכם זה יותר חשוב מהאופניים" , והנה תרומתך הצנועה לכך שהילד לא יהפוך לאישיות פסיכופטית בבגרותו, ויבוא לבקר אותך לפחות פעם בשבועיים בבית האבות.
לשבת בבוקר יש קסם מיוחד, משפחתי ואפילו נוסטלגי משהו. כשאנחנו היינו ילדים, אף אחד מההורים לא היה נעלם בבוקר (אריק איינשטיין כנראה לא היה ספורטאי סבולת : "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה ואבא קורא המון עיתון…") עם זאת, בדרך כלל בבתים רבים איפה אבא ואיפה העיתון… קשה מאוד ללוחמי סוף השבוע לוותר על רכיבת השבת. נכון שהמענה לכך הוא לרכוב/לרוץ יותר במהלך השבוע, אבל אז אתה כבר לא לוחם סופ"ש… בכלל, יש רבים הנוהגים לכוון את האימונים כך שריצת/רכיבת הנפח תהיה ביום שישי. אני בטוח שיהיו רבים שיגידו ש"זה לא זה" ואין כמו השבת, אבל על חשבון מה? ועל חשבון מי?
ת'אמת, לא קל שבת אחרי שבת לחזור הביתה בשעה 11:30 (כביש), 10:30 (שטח), או שעות יותר מוקדמות אפילו במקרים של ריצה. רכיבה בקבוצה לעיתים קרובות מעכבת (פנצ'רים, חוסר אחידות ביכולות הרוכבים, אילוץ להתחיל במקומות רחוקים יותר וכו'), ואני כבר לא מדבר על המקרים בהם הכל מתעכב והאיחור גדל, והטלפון לבת הזוג הופך קשה מרגע לרגע… לכן יש מקרים שבהם אנחנו בוחרים לעשות את הספורט שלנו לבד, ללא תלות באף אחד. יוצאים מתי שבא, אפשר לקצר, להאריך, ולחזור מתי שמתכננים. לפעמים זה לא זה – לא תמיד זו השבת עצמה, אלא המפגש, הקבוצה, ההזדמנות לראות את כולם ביחד, לראות מי התאמן במשך השבוע ומי לא…
בדרך כלל החזרה מהספורט בשבת בבוקר מלווה במקלחת, בארוחת "בוהוריים" המורכבת משאריות ארוחת הבוקר של כולם + תוספות, קפה, בניקוי בסיסי של האופניים וברצון עז לעצום עיניים "רק לחצי שעה, להתאוששות…". אבל לא היום. היום אתה "פנתר", ובתכנון – טיול משפחתי לגבעת ה…(משהו עם פרחים). יש!!! אורזים צידה, ציוד, ומשפחה, וקדימה לדרך. היום יפה, השמיים כחולים, לא חם מדי, וכולם שמחים. כולם באמת היו שמחים, עד שהתחלת לראות אופניים : בכביש, בשבילים, על מנשאים במכוניות, בחניונים , ואיפה לא… "אחח, איזה יום יפה לרכיבה פיספסתי היום" אתה אומר כלאחר יד , תוך שאתה יודע מראש שהתשובה תהיה משהו בנוסח "לא נורא, אז יום אחד תהיה עם המשפחה שלך, לא יקרה כלום". האוזניים שומעות משהו אחד, העיניים רואות משהו אחד, ובמוח מתנהלת מלחמה , מלחמה אבודה מראש. כאילו להכעיס, כל כביש מפוצץ ברוכבי כביש, על גג כל מכונית יש אופניים, ובכל שביל/גבעה/חניון יש כמויות כאלה של רוכבים, שאתה מזמן לא זוכר דבר כזה. מוזר להסתכל פתאום כל הרוכבים בתור הולך רגל, אבל אתה משתדל להתעלם ולהנות מהטיול שלמרבה ההפתעה פתאום נראה גם הוא נחמד מאוד.
השעות נוקפות, ואתה מתחיל להביט בשעון. מחשבה מעניינת מתגנבת לראשך, אודות רכיבה מהירה ביער אחרי שתחזרו מהטיול , והעיניים כבר רצות לשעון , התכנונים קורמים עור וגידים ויוצאים דרך הפה בשאלה "תמימה" : "מתי נראה לך שנחזור?"
והדופק מתחיל לטפס שוב, בציפייה.
17.3.2013
בועז בר יהודה – רוכב ורץ, מדריך חדר כושר ומוסיקאי חובב, נשוי, אב, עובד ומתמרן בין כל הנ"ל
