מאת: יעד מידן, פסיכולוג קליני בכיר
יש הרבה נקודות מפנה ביחסים שלנו: מסעות ארוכים לצד ספרינטים, התשה מול מנוחה, הרמוניה לעומת נתק מוחלט. אבל הרגע שבו הכל השתנה היה כשקראתי כתבה במוסף הכלכלי של "הארץ".
הכתבה עסקה בענפי הספורט המועדפים על מנהלים בהייטק. ביניהם היה מנהל בכיר במיוחד שדיבר על ריצה. בביטחון מעורר קנאה הוא תיאר כיצד הוא יוצא לריצות ארוכות עם מטרות מוגדרות מראש ולעולם לא חורג מהן, לעולם! הכתב התפעל כנדרש ואז שאל אותו כיצד זה ייתכן. המנהל הבכיר, אני מדמיין, הביט בו במבט אבהי חומל אך תקיף ואז ענה בקול בוטח: "כאשר אני יוצא לריצת 12 קילומטר ולפתע מרגיש חולשה, אני מישיר מבטי ומעניש את עצמי בשני קילומטר נוספים".
אני מדמיין את המנהל המסוקס יוצא לריצה הזאת. צעדיו ודאי מהירים ובוטחים. הוא אינו משפיל את מבטו ואף לרגע לא מעז לרחם על עצמו, ואז למאית שנייה, ממש לרגע נידף, עוברת בגופו סוג של מחשבה, ייאוש קל, רפיון מזערי. המנהל נדהם לרגע מבגידתו של גופו, עיניו רושפות זעם והוא סונט בו כאילו היה אחרון עובדיו. גופו, כמובן, מתמלא בבושה ומיד חוזר לאיתנו כדי לרצות את אדונו הנערץ.
אז אתם מבינים למה קינאתי? אני, שבכל ריצה מתחנן לגופי שיעמוד בעומס, שמבקש ממנו בזהירות ובאמפתיה להגביר את הקצב אבל נכנע למרותו כאשר הוא עומד בסירובו, יכול רק לחלום על יחסים כה ברורים בין אדם לגופו. יחסים שבהם אני האדון היחיד.
אז החלטתי שמספיק, די לרפיסות והתחנפות! גם אני יכול להיות כזה. ובריצה הבאה שלי החלטתי שמערכת היחסים הולכת להשתנות. יש מקום רק לבוס אחד, נתחיל מהגוף שלי ואחרי זה – העולם!
אז התחלתי לרוץ. כמעט ציפיתי לרגע שבו יתחילו סימני המשבר הראשונים, ואכן, לאחר כשישה קילומטרים הם הופיעו. גופי החל עם התירוצים הרגילים: "אולי תאט קצת? תשים לב לכאב בשוק, בסוף אתה יודע שתצטער… לא סתם אתה מתנשף, אתמול רצת, זה יותר מדי!". העליתי בדמותי את המנהל הזועם. זהו. הגיע הזמן להיות גבר, הישרתי מבטי ופקדתי עליו: "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אנחנו נעצור כשאני אחליט לעצור ולא שנייה קודם, אתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך. ועכשיו, בתור עונש, אנחנו לא עוצרים בחצי השעה הקרובה!".
זה היה מהיר. בעצם זה היה כל כך מהיר שדרושה מילה מיוחדת שלא קיימת בשפה העברית. הוא לא היה צריך אפילו לדבר. אני גם לא בטוח שהוא בכלל זיכה אותי במבט, אבל המסר נשמע כאילו הגיע ישירות מהר סיני: "אם מישהו קובע כמה לרוץ זה אני, לא אתה, אין אתה ולא יהיה אתה, ואנחנו קובעים שאתה צריך להגיד לי תודה אם בכלל נסיים את מה שסיכמנו, כי עוד מילה אחת שלך – ועוצרים!".
מאז אנחנו חיים בשלום, בהרמוניה, בזכות היחסים שבנויים על כבוד, הערכה הדדית והקשבה. במילים אחרות: למדתי להקשיב ובעיקר לדעת את מקומי. אחרי הכל עברנו שם, על המסלול, אחלה טיפול זוגי.
