לפני מספר שנים, רוכב מיומן ובעל ניסיון ברכיבת מסטרס ברמה התחרותית העולמית, התבטא בפניי – "אם היית שואל אותי, בחיים לא הייתי מוכן להיות רוכב מקצוען!", והוא אפילו השתתף מספר פעמים בודדות בחייו במרוצים ברמה מקצוענית דרג 2 ואפילו סיים. ספרו של פיל גיימון מסביר את המשפט הזה בצורה מקצועית ומשכנע, ואולי הרבה מעבר לכך, הספר יחיד ומיוחד בשטח, ולא נראה שיש דומה לו גם לא בתחום הספורט. גיימון, סיים בשנה שעברה (2016) את העונה האחרונה שלו כמקצוען בקבוצת קנודנדייל דרפק בגיל 31.
צ פ ו | טיפים של פיל גיימון לרוכבים
את הישגיו הרבים ניתן לראות לאורך השנים:
2016 – Critérium International – מקום 11 GC
2010 ומקום 2 GC בטור של טייואן
2013 – מקום 2 GC – בטור של גילה
לכל התוצאות של פיל גיימון – כאן
"תחרות אופניים של מכוניות מתנגשות"
פיל גיימון הוא רוכב מקצועי משנת 2009-2016, כולל שנתיים במסגרת הבכירה World Tour ב Garmin-Sharp 2014 ו-Cannondale 2016. הוא מחברם של שני הספרים "Pro Cycling on $10 a Day: From fat kid to euro pro" וספרו השני “Ask a Pro 2016". גיימון פרש ממרוצים, אבל עדיין רוכב על האופניים שלו בשביל הכיף, בעיקר בכדי לשבור את שיאי הסטרבה בצפון אמריקה. הוא נכנס לתחום האופניים מעט מאוחר, לאחר שכנער שמנמן (כשם ספרו) חיפש דרך טובה להוריד משקל ולאט לאט (לאט מדי) התפתח לרוכב כביש תחרותי, החל מקטגוריה 5 (בארצות הברית 5 קטגוריות חובבניות, קטגוריה 1 מקבילה לזאת של המסטרס פרו בישראל (לא מבחינת המהירות) ובשפתו הציורית של גיימון קטגוריה זו היא "תחרות אופניים של מכוניות מתנגשות שבהן נוהגים אנשים לבושים בתלבושת טייץ מצחיקה". גיימון ייחודי לא רק בכתיבה הצינית שלו, אלא באופי הביקורתי כשהחליט לכתוב על הדרג המקצועי הנמוך (דרג 2 ו-3) וגם הגבוה (דרג 1 – "חבורת מסוממים")בעיקר אודות קבוצות הרכיבה המקצועניות בארצות הברית.
עטיפת הספר
אם "האומרטה" הוא קוד השתיקה של הפלטון המקצועני בנוגע לזה שאסור לדבר על השימוש בסמים, מגיע גיימון ומצמיד לכל אלה הקשורים אליו, ולא רק הם, מטען נפץ רב עוצמה בפסקה אחת ובפסקה השנייה הוא חוזר חזרה ומוודא הריגה בשלוש יריות – שתיים לחזה ושלישית בין העיניים. הספר אינו ספר ששוחט פרות קדושות, הוא מעלה אותן על המוקד ומענה אותן לאט לאט ולנו הקוראים נשאר רק לצחוק, לבכות, או להישאר בפה פעור במידה ולא הכרנו צדדים כאלה של הספורט.
גיימון יוצא נגד כל נושא הסימום בפלטון המקצועני הבכיר שמנע מרוכבים נקיים כמוהו להשתלב בו, בעיקר בקבוצות האירופאיות מהדרג הבכיר, אך לא רק (הוא שכח לציין כי מתוך אלפי רוכבי מסטרס תחרותיים בארה"ב 10% ניסו בשלב כזה או אחר בחייהם – סמים משפרי ביצועים – על פי פרסומים של עיתונות אמריקאית בשיתוף – VELONEWS). כמו כן, גיימון מדבר על משכורות הרעב של הרוכבים מהדרג השני והשלישי ואורח החיים הסגפני שלהם. הפוליטיקה המכוערת של הענף, העסקנות והשחיתות של הענף (אי עמידה בחוזים) וזה מכל כיוון אפשרי. רבותיי זה מסריח ומגעיל לא פחות ממה שהוא עשה לאחת המעסות בקבוצה: "באמצע עיסוי, ביקשתי לרגע הפסקה להשתמש בשירותים, שם מרחתי שוקולד נוטלה על כל התחת שלי. כשחזרתי ושכבתי על השולחן, המעסה קפצה בשאט נפש".
הוריו של גיימון – שניהם פרופסורים באקדמיה האמריקאית ("ולא אלופים אולימפיים כמו הוריו של טיילר פיני, מסביר גיימון בסרקזם לסיבה שלא הצליח ברמה הגבוהה) הביקורת של גיימון ורמת הרהיטות של הסבריו והביקורת מסבירה אולי את הרקע השונה ממנו הגיע, הורים שלא היו קשורים לספורט.
לתוספי תזונה בשוונג-שופ לחצו כאן
למי הספר מיועד?
אולי חשוב יותר למי הוא לא מיועד? אז אם אתם רוכבים צעירים שמעוניינים ושואפים להגיע לצמרת העולמית, אני בספק אם כדאי לכם לקרוא אותו, אולי במחשבה נוספת כדאי שכן, כי אם יש לכם איזה חלום מתוק (שהדרך אליו נראית לכם מעט קשה – אז כדאי שתתעוררו ומהר) אבל בשום פנים ואופן אל תתנו להורים שלכם לקרוא אותו, אלא אם כן, אחת הדרכים שלכם להגיע לפלטון המקצועני הוא לעזוב את הבית ולא לחזור יותר. הספר גם לא מיועד לאנשים שמדמיינים שהספורט הזה כל כך טהור, ללא קשר לסמים – הוא לא, ממש לא.
הסיפורים של גיימון אינם מפתיעים. גיימון
אלה שעשו את הקעקוע היא "אומרטה" מיוחדת בה חברים מספר רוכבים בודדים, חבריו של גיימון, הבטיחו כי במידה ואחד מהם ייתפס תחת השימוש בסמים ממריצים, שאר החברים יורידו את הקעקוע עם מגרדת גבינה צהובה. אני מודה, לי אישית הספר לא חידש כל כך הרבה מבחינת הסיפורים ואולי בגלל שאני בבוץ הזה יותר מדי זמן, ללא קשר לרכיבה ואימון בישראל (סליחה על היהירות), אבל כשיוצא לכם לשבת יותר מפעם אחת עם רוכב מקצוען, צפון אמריקאי מצד אחד ובעלי קבוצות ונותני חסויות ויצרנים גדולים מצד שני, הסיפורים של גיימון אינם מפתיעים, להיפך, הם הופכים להיות כמעט נאיביים. אנושיים. ואולי בגלל זה, אני מעריך הרבה יותר רוכבים צעירים שבאים אליי כמאמן ומבקשים ממני פשוט – להשתפר, מאשר אלה שזורקים לי לאוויר ססמאות לא ברורות – "אני רוצה להיות מקצוען" – אבל אין להם שמץ של מושג מה זה אומר הדבר הזה. בימים אלה, לאחר שפרש, גיימון מנסה לשבור את כל שיאי הסטרבה המפורסמים באזור לוס אנג'לס. בתחילה אמר שהוא מעוניין לעשות זאת בגלל שחלק גדול מ-KOM נתפסו על ידי רוכבים מסוממים, לאחר מכן קצת ירד מזה.
בסופו של דבר זהו ספר חביב וטוב, אך כנראה יותר חשוב מאשר חביב. אני לא יודע האם יש בספורט מקביל אחר ספר דומה לו, אני מניח שכן, ספר בו מכבסים את כל הכביסה המלוכלכת בחוץ. כביסה מסריחה ששכחו אותה כמה ימים עצובים במכונה וגיימון יודע לעשות זאת בצורה המצחיקה ביותר שיכולה להיות, לפחות לי.
אלעד פלטין | מאמן ספורטאי סבולת
