כמה קשה זה כבר יכול להיות, למצוא גבר נורמלי? כזה שלא יביט במבטי ערגה על הגארמין שלו, אלא עליי?!
מאת:יהונתן רימון, תמונות: Thinkstock
"שלום, אני שרון".
"היי, שגיב". הוא הציג את עצמו וההיכרות הייתה מביכה כתמיד.
"פעם ראשונה שאני יוצא עם טריאתלטית", הוא פלט אחרי שלחצנו ידיים ונכנסנו לבית קפה. התחלנו לדבר ומהר מאוד השיחה גלשה לספורט. נכון שאני אוהבת לעסוק בספורט, אבל לא תמיד אני נהנית לדבר על זה מעבר למה שצריך.
"אז מה עשית בחצי איש ברזל האחרון באילת? אני אישית רציתי לעשות את המקצה המלא, אבל המאמנת שלי קבעה שזה לא ישתלב טוב בהכנות לאיש הברזל אוסטריה כאשר מרתון ת"א היה כל-כך קרוב", הוא שוב הסב את השיחה לנושא הטריאתלון וסרב להתייחס לנושא שעליו דיברתי. וואו, כמה שהוא חד ממדי. פגשתי אותו דרך "אתלטיקדייט" אתר השידוכים לספורטאי סיבולת והאחראי העיקרי לאבדן חיי החברה שלי בחודשים האחרונים, שלא לדבר על המועקה שנגרמת מעשרות פגישות חסרות תכלית.
הבחור ליטף את שעון הגארמין הבוהק שלו ללא הרף באדיקות כזו שמעטים ממאהביי עשו בפעם הראשונה שלנו, מחשבה שלא גרמה לי נחת כלל. נזכרתי שהוא אמר לי בשיחת הטלפון שהוא כלכלן.
"קראת את 'פוקר שקרנים' של מייקל לואיס?", פלטתי בתקווה קלושה לשנות כיוון חזרה לשיחה נורמלית.
"זה הדוגמן-שחקן שהוא גם טריאתלט?", השיב במבט תמה ולא יכולתי שלא להחניק חיוך.
"לא, זה עופר שכטר. אתה בטח מתכוון למייקל לואיס שהוא דוגמן ישראלי. אני התכוונתי למייקל לואיס, הסופר האמריקאי. 'פוקר שקרנים' הוא רב מכר על השחיתויות בוול סטריט. מאוד שנון וקריא, עם הרבה סיפורים פיקנטיים".
"אהה", הוא כיווץ את גבותיו. המלצרית ניגשה ושאלה אם אנחנו רוצים לשתות משהו.
"קפה קר בבקשה", ביקשתי, וכבר התחלתי לחשוב על מה אני מפסידה בטלוויזיה.
"יש לכם משקה איזוטוני?" הוא צחק אליה במן חוסר טקט שגרם לי להרכין את ראשי מרוב בושה. אני די בטוחה שאחרי שהוא הזמין מהמלצרית צ'ייסר, היא שלחה לעברי מבט מעורר רחמים של "או שאת בדיוק כמוהו, או שאחותי… מה לעזאזל אחת כמוך עושה עם היצור הזה?"
איך אתה מעדיף את האיזוטוני שלך?
"לא, את לא מבינה. אני עוד 20 דקות בורחת מפה", סיננתי לעצמי בלב. רשמתי לעצמי שאני חייבת בהזדמנות לעבור פה שוב ולהסביר לה שזו הייתה פגישה ראשונה ושנפגשנו דרך אתר שידוכים.
"המאמנת שלי הציעה לי פרוטוקול תזונה חדש שאני הולך לנסות בעמק הירדן. באיזה פרוטוקול את השתמשת באילת?", הוא התעקש לא להרפות.
"אני לא ממש מקדישה לזה יותר תשומת לב ממה שבאמת צריך. מעדיפה נוזלים וג'לים על חטיפים, ובד"כ קונה ג'לים ואיזוטוני של צ'אלנג' כי הם פשוט הכי זמינים לי ויותר מדי מתוק עושה לי בחילה". הוא הביט בי במבט מחויך עם גבות מורמות כאילו בדיוק אמרתי לו שיש לי קשר עם חוצנים מגלקסיה אחרת.
"אתה, אני מבינה, מהאסכולה של גו", ניסיתי להתבדח קלות על מנת להפיג את השתיקה הכל-כך מביכה שלא היה ברור לי מהיכן נבעה.
איך אני בורחת מפה?
"גווו" הוא הדגיש את זה כמו שמבטאים את המילה "פוי" ובוז החליף את החיוך הדבילי שהיה עד כה על פרצופו. עכשיו כבר התחלתי להרגיש ממש לא בנוח עם הבחור הזה והתחלתי לתכנן אסטרטגיית יציאה. אחרי 15 שניות של שתיקה, שבהן כבר דמיינתי כיצד הוא שולף איזה עוזי מהגארמין שלו ומתחיל לרסס לכל עבר, הוא התחיל למלמל כמה מילים על זה שהוא מכין את האיזוטוני והג'לים שלו לבד אבל לא ממש הקשבתי. ביקשתי סליחה והלכתי לשירותים תוך כדי שאני מביטה לאחור כדי לוודא שהוא לא עוקב אחרי. הרטבתי את פניי ושטפתי את שיערי, כיווצתי את עיני בעת שחזרתי לשולחן והתנצלתי, שאינני מרגישה טוב ואני מעדיפה לחזור לדירתי. הוא קם, עדיין עם אותו מבט מוזר על פרצופו והציע ללוות אותי הביתה. סירבתי בנימוס והוצאתי שטר של 20, שהנחתי שיכסה את הקפה שלי וראיתי שהוא מחשב על השקל כמה יוצא 10 אחוז מהחשבון בשביל הטיפ.
בדרך חזרה לדירה נחה עלי רוח הדיכאון. את הדרך הזו עשיתי בחודשים האחרונים עשרות פעמים ממקומות שונים בתל-אביב, רובן אחרי פגישה ראשונה סתמית וחסרת ברק. נראה ששום דבר לא מתקדם.
"זהו, אני פורשת מהאתר הדבילי הזה. מעכשיו, רק פגישות מקריות וטבעיות". אני מניחה שאסור היה לצפות יותר מדי מאתר שידוכים לאתלטים, אבל מה לעשות, תמיד הייתה לי משיכה נסתרת לאנשים שהאתלטיקה בנשמתם ובתור טריאתלטית, כל כך רציתי שבן זוגי יבין מה עובר עלי ונוכל לחלוק את החוויות המיוחדות האלו יחדיו.
כבר 4 שנים עברו מהפעם האחרונה שהייתי בקשר ארוך, קשר שהסתיים בשברון לב לאחר שהבנתי שהגבר בו הייתי מאוהבת אינו מבין אותי ואיננו הגבר שדמיינתי. המטורף הזה, שבחרתי להעביר איתו את הערב זה עתה גרם לי להרגיש מאוד לא טוב עם עצמי.
האם אני בכל זאת אדם מוזר? מה בסך הכל חיפשתי? גבר טוב לב, חכם, בעל חוש הומור שיוכל להזדהות עם האהבה שלי לספורט. האם זה כל-כך נדיר? אני יודעת שנשים, למרות ההתקדמות האדירה שנעשתה בנושא, עדיין נחשבות ליוצאות דופן בטריאתלון, מה שאף פעם לא הפריע לי, אבל לאחרונה עקב רגשות מעיקים של בדידות התחלתי לשקול את העמדה הזו מחדש. אני חושבת להתחיל את הפוסט–דוקטורט שלי במתמטיקה בסטנפורד בעוד כ-8 חודשים, או לחילופין לקבל את הצעת העבודה ב-IBM, אבל חיי נראו ברגע זה כריקניים וחסרי כיוון.
"שרוני, את חייבת לעזוב את כל אנשי הברזל והנחושת המטומטמים האלו שרק דבר אחד רץ להם בראש כל היום – איך הם מכאיבים לעצמם יותר. למה את עושה את זה לעצמך?"
החברה הכי טובה שלי, סיון, מתעצבנת עלי ב11 בלילה לאחר שקיבלתי את הצעתה הנדיבה לבוא אליה ולדבר, לאחר הדייט הזוועתי שלי.
"הסתכלת על עצמך במראה בזמן האחרון? את יפהפייה, אינטליגנטית, כריזמטית. את יכולה להשיג כמעט כל אחד, אבל את כל הזמן רצה לחולי הנפש האלו. למה את עושה את זה לעזאזל? אין שם גבר אחד נורמלי לרפואה".
זה ממש עצבן אותי. "סיון, אני מתאמנת עם עוד 50 חברה, רובם גברים, חלקם נשואים וכולם נורמלים. חלק חכמים, חלק לא. חלק מעניינים וחלק משעממים, אבל כולם נורמלים, אז תפסיקי בבקשה עם השטויות האלו שלך".
"אז למה את לא מצליחה לפגוש אף אחד? את, אחת שכל האפשרויות פתוחות בפניה ורק צריכה לבחור", הטיחה בי בהיגיון שקשה לסתור אותו. סיון היא האדם שאני הכי אוהבת בעולם, אך לצערי אף פעם לא מצאנו שפה משותפת בכל הנוגע לספורט. הרגשתי איך הדמעות חונקות את גרוני והתחלתי לבכות. בעלה של סיון, אורי, ראה אותי פורצת בבכי ובדיסקרטיות אופיינית לגבר המקסים הזה, קם ועזב את משחק הכדורגל שבו צפה בסלון והשאיר אותי ואת סיון לבדנו. איזה גבר נהדר. למה לי אין כזה.
"סיון, אמרי לי את האמת. את חושבת שהבעיה היא אצלי?"
לא עוד דייטים!
לאחר שחזרתי לדירתי, החלטתי לצאת לריצת לילה על מנת לשפר את מצב רוחי. תוך כדי שנעלתי את נעלי, הפרתי את ההבטחה שנתתי לעצמי רק לפני שעה ונכנסתי לאתר. כרגיל, 120 פניות שלא נקראו. רוחי נפלה, כי לא היה לי כוח לקרוא את כל הפרופילים של כל המוזרים המפסידנים שישנם בחוץ. אמרתי לעצמי שאקרא כמה פניות ואצא לרוץ. זהו. לא אתן יותר מ-3 דקות מהזמן היקר שלי.
פנייה ראשונה – לא. פנייה שנייה – עוד מבלי לקרוא אותה כבר פסלתי מבלי לדעת בדיוק את הסיבה. פנייה שלישית – וו'אי, די כבר. איזה ייאוש. טוב, יוצאים לרוץ.
טוב נו, עוד פנייה אחת אחרונה.
שם – יהונתן. תואר בהנדסה ובפיסיקה. נראה סביר אבל מזמן כבר הפסקתי להתרשם מדברים כאלו לצערי. תחביבים – כדורסל, שחייה, ריצה, רכיבה ועוד. המממ, אולי הוא טריאתלט? ליבי נדרך. מה קורה לי? שוב פעם אני מתלהבת על מנת להתאכזב.
בפסקה על הרקע שלו ועל הבחורה שהוא מנסה לפגוש, יהונתן כתב משהו קצר, חמוד ולבבי, ללא כל ניסיון להתחכם.
נענה לו. מה כבר יכול לקרות חוץ מעוד ערב מבוזבז והדיכאון שבא לאחריו. השארתי טלפון כי אני לא מאמינה במשחקים המוקדמים והמיותרים של תוכנות המסרים. שמתי לב שהוא נמצא אונליין.
קיבלתי מייד מסרון, האם זה בסדר להתקשר עכשיו? הייתי מיואשת והעדפתי לצאת לריצה על מנת לנקות את הראש ולהזריק קצת אנדורפינים אבל הייתי סקרנית לברר אם הוא טריאתלט.
השיחה עם יהונתן הייתה מאוד נעימה, עם טעם של עוד. התברר שהוא אכן טריאתלט, אבל כמעט שלא נגענו בנושא הזה למעט הצעה חמודה לרוץ איתו בפארק שסייג אותה בזה שאבטיח לא לרוץ מהר מדי. הפסקתי כבר מזמן להתרגש מהתחלות מבטיחות כי כולן לצערי הסתיימו במפחי נפש. הייתי שקועה לגמרי בדכדוך ואפילו הריצה לא עזרה.
קבענו להיפגש ב"מייק'ס פלייס" כי יהונתן מאוד אהב את האווירה המתלווה להופעות החיות המדהימות. בערב שלמחרת, בניגוד להרגלי ללבוש ג'ינס וגופייה, לבשתי שמלה קייצית, אספתי את שיערי והחניתי את האופנוע ליד הפאב. יהונתן הגיע ברגל, לבוש קליל, אך לא ברישול, מה שמאוד הלם את האווירה.
הזמנתי בירה והוא הזמין שייק מלון וציין מבלי להתבייש שהוא לא שותה אלכוהול בכלל. חוץ מיין, אבל רק כשהוא מלווה באוכל.
הוא סיפר שהוא מתאמן המון, אבל מיעט לדבר על זה אלא בעיקר הקשיב. כמה מרענן. דיברנו על טופולוגיה ואלגברה, על ספרים ומוסיקה. מתברר שהיה לנו טעם דומה. סיפרתי לו על התוכניות האפשריות שלי לטוס לחו"ל, מה שהלהיב אותו מאוד. מתברר שהוא למד בחו"ל והיו לו עצות מועילות לאיך לנצל את חוויית האוניברסיטה האמריקאית וסביבתה.
סיפרתי לו על תקופת הצבא ושירותי כקצינת מבצעים בחיל האוויר. האווירה הייתה נהדרת כשברקע הלהקה ניגנה רוק משנות ה-70 עם סולנית ג'ינג'ית עם קול של ג'ניס ג'ופלין וגיטרה חותכת קצוות ופשוט הרעידה את המקום.
יהונתן סיפר פתאום איזו בדיחה על הטריאתלון ופשוט לא הפסקתי לצחוק. הוא המשיך להתבדח תוך כדי שהוא נשאר עם ארשת פנים רצינית מלווה בחיוך קטנטן שמבצבץ לו, בסגנון סטנדאפיסט מקצועי ואני פשוט נשפכתי מצחוק. איזה חוש הומור מדהים יש לו.
לבסוף, אחרי שהוא הזמין חשבון, נזכרנו במערכון של סיינפלד על תנועת היד של בקשת החשבון ומשמעותה והתפקענו מצחוק, תוך כדי שאנחנו מצטטים קטעים נוספים מפרקים נבחרים של הסדרה במשך 45 דקות.
יהונתן התעקש באבירות לשלם את החשבון. יצאנו מהפאב ואחרי שקבענו להיפגש שוב, יונתן נישק אותי על הלחי ונפרדנו. חזרתי לדירה והתרפקתי על ההרגשה שזמן רב לא חוויתי. הרגשה של ריגוש וציפייה לעוד. כל-כך נהניתי. מדהים שרק אתמול הייתי בדיכאון. נעלתי את נעלי הריצה ופתאום היה לי חשק לעשות עוד משהו לפני. נכנסתי לאתר וחסמתי את הפרופיל שלי. זה הרגיש פשוט נהדר. יצאתי לריצה ולא הפסקתי לחייך בעודי מבחינה שלא נגעתי אפילו פעם אחת באייפוד בשביל לדלג על שיר.
זהו, זה לא חייב להיות בראד פיט עם שכל של אלברט איינשטיין וחוש הומור של וודי אלן. מספיק בחור נורמלי. סוף, סוף, אחרי כל-כך הרבה זמן. בחור נורמלי.
****************
נתתי לה נשיקה על הלחי ופניתי חזרה לדירתי, תוך שאני מחשב את צעדיי הבאים. חשבתי להוציא את חולצת הריצה שהחבאתי בכיס, לרוץ הביתה, להקציב 10 דקות גלישה באתלטיקדייט, מה שישאיר 23 דקות של אימון הספקים על הטריינר וכפיפות בטן ולסיום, 7 שעות שינה בדיוק. פתאום שעון הסונטו צלצל והבחנתי בבהלה שהשעה כבר 23:00 ועדיין לא לקחתי את אבקת החלבונים שלי. אוי לא. אני נמצא ב-128 גרם חלבונים ולא אוכל להגיע ל-135 היומיים שלי, כי אחרי 23:00 אני לא אוכל. הכל בגלל שרון המשעממת הזו שבזבזתי עליה ערב שלם. פשוט לא האמנתי איך צחקה ולעגה לי כשאמרתי לה שאני אחד הטריאתלטים הבכירים בארץ ושאני שוקל להתחיל להתאמן בחו"ל. אפילו לא הציעה לשלם את חלקה בחשבון. מתחשק לי להתחיל להתאמן לחצי איש ברזל בעמק הירדן רק כדי לעקוף אותה ולגרום לה להרגיש רע עם עצמה.
טוב, תירגע. אל תתרגז. הרי מזמן החלטת שאתה לא יוצא עם מישהי שרצה 10 ק"מ מעל 43 דקות, אז מה אכפת לך מחתיכת הפסיכופטית הדפוקה הזאת.
למה? למה אני לא מצליח לפגוש מישהי נורמלית? איזה דיכאון!!!
12.12.2012
יהונתן רימון
