מתברר שכל מה שצריך כדי לטפס לפסגה הגבוהה ביותר באפריקה ברגליים יחפות זה תכנון נכון, משמעת, ובעיקר נכונות לקרוא תיגר על רעיונות קונבנציונליים – מאמר מתורגם מתוך: sportsscientists
מאת:ד"ר רוס טאקר, תרגום: תומר גמינדר
מאמר מקדים לאתגר הקילימנג'רו היחף –כאן
בשבת, ה-29 לינואר, בשעה 12:45 זמן דרום אפריקה, כל הצוות שלנו, שמנה שישה מטפסים יחפים (זה אני מימין – תמונות של הקבוצה כולה בקרוב) וארבעה אנשי צוות תמיכה (בנעליים), הגיע לפסגת אוהורו (Uhuru Peak), בגובה של 5,895 מטר, פסגתו של הר הקילימנג'רו והנקודה הגבוהה ביותר באפריקה.
המסע, כפי שהסברתי לאחרונה בפוסט שלי "טרום המסע", היה גם עבור האתגר וגם עבור צדקה. ללא ספק עוד ידובר על הנושא הרבה בימים הקרובים – אני אפרסם סדרה של תמונות ואשתף אתכם בחוויה האישית שלי עם רגליי ברגע שאוכל – אך לעת עתה, כולנו גאים מאוד בהישג ואסירי תודה על התמיכה הגדולה שקיבלנו.
"משוגע לגמרי"
לפני שעזבנו, כתבתי פוסט וסיפרתי שאנחנו בדרך במטרה להגיע לפסגה ברגליים יחפות. מה שהדהים אותי הייתה כמות התגובות חסרות האמון שהגיעו זמן קצר לאחר מכן. הן נעו בין "חה חה חה – זה מגוחך", ל"אני מקווה שאתה צוחק", ל"משוגע לגמרי", ואולי ההתייחסות המסקרנת ביותר, מישהו שהרגיש שהניסיון ללכת יחף "לא מכבד את ההר".
הגישה שלי הייתה שונה – עוד בנובמבר, כאשר נשאלתי "האם זה אפשרי?", התשובה הברורה שלי הייתה "כן". אני זוכר שאמרתי אז שיהיה צורך בהרבה מחקר, ואולי גם תכנון ופתרונות יצירתיים, אבל מובן שזה אפשרי.
זו תהיה טעות לומר "הכל אפשרי", כי זה טוב לאגדות, אבל היה ברור כל כך שזה אפשרי אם רק נתכונן כראוי, שזה היה פרויקט ששווה לעשותו רק כדי להראות שלפעמים, כשאנחנו עוצרים בשלב זיהוי הבעיות, אנחנו מגבילים את עצמנו ל"דעה הרווחת". נדהמתי מעוצמת הרגשות נגד המטרה שלנו. זאת אומרת, בוודאי, יהיו אתגרים – הקור, הסיכון בכוויות קור, הגובה, פני השטח – אבל אלה הם אתגרים שניתן להתגבר עליהם בקלות באמצעות תכנון טוב, ולא הבנתי למה מבטלים את האתגר כ"בלתי אפשרי" מבלי לחשוב על פתרונות לבעיות אלה תחילה.
אנחנו כקבוצה לא לוקחים שום קרדיט על ביצוע מעשה יוצא מגדר הרגיל, פיזיולוגי או אחר. רואים הרבה הייפ סביב אנשים שעושים דברים "יוצאי דופן". ראשית, אני לא מאמין שעשינו משהו "יוצא דופן", לפחות לא מנקודת מבט פיזיולוגית – ניתן להסביר כל מה שעשינו, הההבדל הוא שהמעשים שלנו הולכים נגד רעיונות קונבנציונליים. אבל בסופו של דבר, היינו חמישה חבר'ה נורמלים ובחורה אחת שעשו משהו שהיה אפשרי בהחלט לאורך כל הדרך. העובדה שזה נחשב מטורף, מגוחך (בחרו את המילה הנרדפת שלכם) היא מקובלת לחלוטין, אבל זה לא הישג הפיזיולוגי שדורש משהו מלבד הכרה במה אפשרי. לא "יראת כבוד" או "פלא", רק תכנון ועקרונות בסיסיים. תקראו תיגר על אמונות – מדהים מה נהיה אפשרי!
אני מבין שלטפס יחף במעלה הר זה מעשה "מוזר". אבל אם יורשה לי לדבר באופן אישי, מלבד הצדקה הראויה שנתמכה על ידי המסע, הדבר המושך ביותר בעיני היה להפריך את הדעה המקובלת על ידי הצלחה של 100%. לא הייתי לבדי – חברים רבים בקבוצה הונעו על ידי "אומרי הלאו" ואני יכול לומר ביושר שכאשר הגענו לפסגה, ללא דרמה, הייתה תחושה של הצדקה מהולה באושר. כל מה שנדרש היה תכנון והכנה עם חוכמה, ראיית הנולד ומשמעת.
טיפוס קליני ו"קל" הודות ל-80% שנעשו לפני
בסופו של דבר, למען האמת, היינו קליניים, מדויקים והגענו לפסגה בקלות יחסית. הייתי מרחיק לכת ואומר כי ככל הנראה ל-80% מהמשלחות לקילימנג'רו יש יותר בעיות וצרות משהיו לנו, למרות שהן נעשו עם נעליים. אולי העובדה שהיינו יחפים אילצה אותנו לגישה מחמירה יותר, אבל זה עבד, וזה צריך, אני מקווה, לזעזע פרדיגמה אחת או שתיים.
כמובן שזה אף פעם לא "קל", אני לא רוצה להמעיט במאמץ כולו. אבל עיקרון ה-80-20 עובד – אני מאמין שההצלחה בכל משימה נקבעת ב-80% לפני המעשה עצמו. זוהי תוצאה של חודשים של הכנה ואימונים, ההישג עצמו הוא רק 20% מהאתגר. הקבוצה במסע זה הייתה סופר חזקה – חמישה חודשי אימונים ברגליים יחפות, כולל חודש של הכנה למזג האוויר הקר, וכן משמעת אמיתית בנושא הגובה, משמעותם שבסופו של דבר, כאשר עשינו את הצעדים הראשונים שלנו ביער הגשם רונגאי (Rongai), עשינו פחות או יותר כל מה שיכולנו כדי להתכונן. ה-20% הנותרים היו קשורים בהסתגלות, למידה תוך כדי תנועה, ובלוודא שאנחנו נצמדים לתוכנית.
הייתה לנו התמיכה הטובה ביותר – שון דיסני מ- Adventure Dynamics International היה, לדעתי, שחקן מפתח בקבוצה, והוא תכנן את המסלול, שלט בקצב שלנו, והוביל אותנו במומחיות במשך חמישה ימים לפסגה. אם אתם מתעניינים בטיפוס זה (או אחרים ברחבי העולם), זה המקום הראשון שהייתי מתקשר אליו, והוא מציית לעיקרון הראשון – להביא את האנשים הטובים ביותר.
הסיפור האישי שלי – עיתוי גרוע סיבך את הטיפוס, אבל הוא עדיין בר ביצוע
באופן אישי, עשיתי לעצמי חיים קשים כשקיבלתי כוויות קור ביום שישי ה-13 בינואר (אני תמיד אזכור את התאריך!). בדיעבד, התזמון שלי לא יכול היה להיות גרוע יותר. האזורים הקפואים בעור יצרו שלפוחיות, והשלפוחיות החליטו להתחיל להתקלף ב-23 לינואר, שהיה היום הראשון במסע. אז ככל שטיפסתי בגובה, רגליי איבדו עוד ועוד עור, ובסוף היום השלישי, ב-Mawenzi Tarn, לא נותר לי עור מתחת (התמונה מצד ימין היא מ- the Tarn– הצבע הוא כי השתמשתי ב-Friar's Balsam על העור כדי לנסות לייבש את העור הרך והנא. אני לא חושב שזה באמת עזר, אבל העשייה עצמה עזרה לי בדרכים אחרות! אני אראה לכם תמונות של איך נראו הרגליים שלי בפסגה בפוסט הבא!).אז אני שוכב באוהל שלי באותו יום, ב-26 בינואר, מלא חרדה, חושב שאין בי מה שדרוש כדי לעשות עוד יומיים ולהגיע לפסגה. אבל החלטתי ללכת שעה אחרי שעה, אפילו ליום אחד נוסף. להגיע ל-Kibo Huts, הבסיס האחרון לפני ההתקפה על הפסגה, ולראות אם ההגעה לשם תהיה מוטיבציה ומקור למאמץ הגדול והסופי לפסגה. זה עבד, ואז הגיע יום הפסגה, ועוד מאמץ של "שעה אחרי שעה", כל הדרך למעלה. בסופו של דבר זה עבד, וכן, היה קשה, אבל התמונות גורמות לזה להראות גרוע יותר ממה שזה היה באמת, ואלמלא כוויות הקור והשלפוחיות שהן גרמו, אני חושב שזה היה שבוע קליני ויחסית "קל" גם בשבילי.
אני אסביר מעט יותר על מה שהרגשתי באותם יומיים אחרונים כשאראה לכם כמה תמונות בהמשך.
אבל בינתיים, הנה כמה קטעי וידאו – ניסיתי לצלם יומן וידאו מדי יום. הם קצרים למדי, רק דקה או שתיים, אבל הם מראים היכן אנחנו נמצאנו על ההר, איך הקרקע נראתה, מה עשינו יום אחרי יום ואיך אני מתקדם. כמו שאמרתי, אני אכין יומן תמונות בהמשך, עם פירוט רב יותר על התחושות והרגשות שאני חשתי בזמן שהתמודדתי עם הבעיות הקטנות שלי ביומיים האחרונים!
יום 1: יער הגשם Rongai – התחלה רגועה יחסית
יום 2: היום הארוך ביותר
זה היה יום ארוך במיוחד – 8 שעות ו-51 דקות בסך הכול, אבל
עם הפסקה ארוכה לארוחת צהריים. זה גם היה יום מאתגר, עם חצץ וסלעים קשים,
שככל הנראה היו האשמים העיקריים באובדן העור במקרה שלי! אבל זה היה יום
טוב, יום אופטימי, כי הוא הראה מה מחכה לנו – קיבלנו טעימה מהשטח,
מהטמפרטורה בגובה. כנראה בדיוק מה שהיינו צריכים.
זה היה יום ארוך במיוחד – 8 שעות ו-51 דקות בסך הכול, אבל
עם הפסקה ארוכה לארוחת צהריים. זה גם היה יום מאתגר, עם חצץ וסלעים קשים,
שככל הנראה היו האשמים העיקריים באובדן העור במקרה שלי! אבל זה היה יום
טוב, יום אופטימי, כי הוא הראה מה מחכה לנו – קיבלנו טעימה מהשטח,
מהטמפרטורה בגובה. כנראה בדיוק מה שהיינו צריכים.
יום 3: Mawenzi Tarn
יום קצר, אבל יום מפתח עבורי באופן אישי. בסוף היום מרבית העור שלי התקלף והיו לי ספקות לגבי ההגעה אל הפסגה. עם זאת, הקבוצה התמודדה בצורה מצוינת, ולכן זה היה היום שבו הביטחון שלי עלה ל-95% שנביא חמישה אנשים, לפחות, לפסגה. הדבר החשוב השני ביום הזה הוא שהשתכנעתי שבסופו של דבר קור לא יהיה גורם בטיפוס שלנו לפסגה – השמש האפריקאית הייתה חזקה והוכיחה עצמה כגורם מכריע במזעור הסיכון לכוויות קור. היום זה היה ברור כשמש.
יום 4: אל מחנה הבסיס ב- Kibo Huts
אולי היום הקשה ביותר עבורי, מבחינה נפשית, מכיוון שנדרשו לנו 5 שעות להגיע מ-Mawenzi ל-Kibo, שם היה מחנה הבסיס שלנו ל"התקפה" על הפסגה. בשבילי, זה היה קשה כי זה לא היה המאמץ הגדול הסופי, אבל היה קשה מספיק כדי להיות אתגר אמיתי. פני שטח קשים ויום ארוך יחסית. הקבוצה שוב התמודדה עם זה היטב, ואם אתמול הייתי בטוח ב-95%, היום הייתי בטוח ב-98%.
יום 5: הפסגה
זהו סרט וידאו קצר מאוד של ההגעה שלנו לפסגה. מעניין, אבל זה לא היה הרגע הגדול ביותר של המסע. למעשה, הפסגה הייתה קצת אנטי-קליימקס בשבילי, מכיוון שה"שיא" שלי קרה בערך 45 דקות לפני כן, ב-Stella Point. זה היה הרגע שבו ידעתי, בוודאות של 100% ומעבר לכל ספק, שכולנו נעשה זאת. זו הייתה הקלה עצומה, וזה היה הרגע הכי טוב של המסע בעבורי. הפסגה עדיין הייתה מדהימה, שלא תבינו אותי לא נכון! חגיגה גדולה!
יום 5: ירידה
הסרט הזה לא ממש הסתדר – ביום הקודם בדקנו את הטיפוס ועברנו על קטע של המדרון התלול (בערך 40%). זו התרגשות אמיתית – אתה מחליק בכל צעד, ומגלגל פצלים ואבק בכמויות. ניסיתי לעשות זאת בדרך חזרה ל-Kibo, אך בשלב זה (כמעט 9 שעות של הליכה, רובן מעל 5,000 מטר), הייתי די מותש! וחוסר הפרספקטיבה של הצילום לא עושה צדק עם המהירות של ירידה, כך שזה לא ממש עובר! ועדיין היה ממש כיף לעשות זאת!
יום 5: באוהל
כמעט לא העליתי את הווידיאו הזה – צילמתי אותו דקות ספורות אחרי שחזרתי למחנה הבסיס. הייתי עייף, מעט קפוא, ומרוקן לגמרי. לא הבנתי כמה הייתי עייף עד שראיתי את עצמי – אני נראה ונשמע שבור! אבל זה מהרגעים אחרי שהמשימה הושלמה בהצלחה, רק כמה מחשבות! קליפ ארוך יותר, אבל עם מסר המפתח, אז תתאזרו בסבלנות!
זה הכל לעת עתה – אני עובר על כל התמונות שלי, ואני אבנה סיפור נחמד מתוך זה, בעיקר איפה שאוכל להסביר על האתגרים של השטח, הקור והגובה, ואיך התקדמנו. כמו כן, הוא יספר גם את סיפורן של הרגליים שלי, אבל זה לפעם אחרת!
בינתיים, כדי לשמוע כמה מחשבות של חברי הקבוצה אחרים, ומאוד חשוב, לתרום לקרן בית החולים לילדים של הצלב האדום (מטרה נעלה), בקרו בבקשה באתר הרשמי של המסע היחף לקילימנג'רו!
נדבר בקרוב,
המאמר מתוך – sportsscientists
ד"ר רוס טאקר
ד"ר רוס טאקר בעל תואר ד"ר בפיזיולוגיה של האימון ותואר שני במנהל הספורט מאוניברסיטת קייפ טאון.
תחום העניין העיקרי של רוס ביישום המדע להישגים, אצל ספורטאי עילית
ומערכותספורטיביות, ובגישור הפער בין מדע למסחר. הבלוג של רוס נועד לשרת
מטרה זועל ידי גישור הפער בין המדע ליישומו אצל האתלטים על ידי מאמרים,
אימוןוהסברה. רוס חי בקייפ טאון, דרום אפריקה שם הוא מבלה את מרבית זמנו
כמרצהבכיר במחלקת מדעי האימון ורפואת ספורט. הוא עובד עם קבוצות ספורט
וספורטאיםאולימפיים.
תומר גמינדר– המתרגםנשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
קראו עוד מאמרי ספורט מתורגמים
