"המרחקים הארוכים הפכו לתחביב מבוקש, כמעט עממי. בגיל מסוים או בשלב בחיים, אנשים מן היישוב מעדיפים לרוץ שעתיים בקצב אנושי, מלשפר שתי דקות בעשרה קילומטר. התיאוריה הזו דווקא מוצאת חן בעיני." מרב מילר שוקלת השתתפות בחצי איש ברזל
מאת:מרב מילר
אחרי האולימפי באילת התענגתי על שבוע התאוששות שהמאמן הורה לי. כמה פנטזתי על השבוע הזה. ריצות קצרצרות, קצת סיבוביי רגליים על הטריינר. פתאום התפנו לי שעתיים מהיממה. במקום אספרסו קצר וזריז לפני אימון, יש זמן להפוך גדול עם קצף. שלווה.
אחרי כמה ימים זה עבר לי. לפתע הייתה חסרה לי קצת זיעה מצטברת וגעגועים לסיפוק אחרי אימון קשה, כנראה שאני צריכה יעד חדש. צלצלתי למאמן ובקשתי תוכנית לשחרור אנדורפינים. הוא לא הבין על מה אני מדברת והזכיר לי שההכנות למקצה האולימפי היו בעצם חלק מתוכנית סודית שלו לשלוח אותי לחצי ישראמן אילת. כן, כן, זה הבא עלינו לטובה בעוד חודשיים.
נזכרתי שלפני כמה שבועות קיימנו שיחה שתגדיר לנו מטרה להמשך האימונים. הוא הציע את החצי איש ברזל באילת ופירט באריכות את יתרונות הבחירה. נתתי בו מבט אלכסוני, חצי מבודח ובעיקר מבועת. "תמשיך, אני שומעת, אבל לא מקשיבה", אמרתי, ומבחינתי הסתיימו שידורנו. עכשיו הוא מגרד בנבכי הארכיון הסלקטיבי שלי את תוכן השיחה ההיא, שהטבתי להדחיק.
הייתי מזועזעת מרצינות כוונותיו. "בשביל מה אני צריכה את זה?" יללתי לו בטלפון, וכשזה לא הרשים אותו עברתי להתקפה, "מה בוער לי, למה להעמיס, ומי בכלל מסוגל לעמוד בזה?" התעקשתי. אך הוא לא ויתר וקבע, "את יכולה, ואפילו בכיף עם חיוך ענק על הפנים."
שוב החיוך הענק. רק בשבוע שעבר עוררתי על עצמי את חמתו של מיעוט, כי הגעתי לאילת לעשות טריאתלון, ואפילו רחמנא ליצלן ליהנות מזה. אך למרות זאת חשבתי באומץ, אולי הגיע הזמן שגם אני אגע בגבולות היכולת שלי, אולי אפתח יחסי קירבה עם חומצות החלב, אסיים תחרות חסרת נשימה, אולי הגיעה שעתי לשפר זמנים, לרוץ מרתון…
ביני לבין עצמי ידעתי שהגוף שלי עוד לא מספיק חזק לריצת מרתון. כל פעם שאני מעלה במספר הקילומטרים הוא מתחיל עם ה"קרעכצן", ופה כואב, שם חורק. המאמן הבטיח שהאימונים לחצי הישראמן ישפרו את היכולת שלי לשרוד עומסים גבוהים. כפי שזה נראה אני בדרך להפוך לדן מנו של הריצות הארוכות. וזה כבר דורש שיחה נוספת על עתיד יחסינו.
בניסיון אחרון להדוף מעליי את ההצעה המגונה אני עוברת להסברה, "מדובר בחוצפה של ממש. לזכותי אולימפי יתום אחד וכמה ספרינטים חביבים. אין לי שום מנדט לרדת לאילת ולהפריע שם על המסלול לחבר'ה הרציניים באמת." המאמן נתן בי מבט אלכסוני ולא מבודח. "רק בארץ," הוא אמר, "לא משנה מאיזו עדה אתה, אם לא תרד מאיקס שעות לתחרות מקומך לא יכירנו. בכל העולם המרחקים הארוכים הפכו לפופולאריים. הזמנים לא חשובים, אלא הספורט כאורח חיים. להיות חלק מקהילה של אוהבי ספורט כשהתחרות היא לא המטרה אלא הדרך אליה. כלי לנהל חיים ספורטיביים, שייתן מוטיבציה וסיפוק. להזיע, לחרוק שיניים, להשיג. בכמה זמן? זו ממש לא הנקודה."
ההסבר הזה קצת מצא חן בעיני. נזכרתי שרק לפני שלושה חודשים ליוויתי את המאמן הביולוגי (אבא שלי) בתחרות האיירונמן בקנטאקי. שלושת אלפים איש היו שם, ועברה לי בראש המחשבה שאם כל כך הרבה משתתפים, אולי זה לא לגמרי בלתי אפשרי. בכלל, חלקם נראו לא אתלטים בעליל, שלא לומר נטולי יכולת לרוץ חמישה צעדים. אך בכול זאת, פגשתי אותם על קו הסיום מאושרים, כשהשעון מזמן חצה את חמש עשרה השעות, אבל להם זה לא הזיז.
במרתונים הגדולים המונים מסיימים אחרי ארבע, חמש ושש שעות, והם ממש לא אחרונים. רק עכשיו ניר ברקת ראש בירתנו סיים את מרתון ניו יורק בארבע שעות ארבעים ושתיים דקות. כבר היה מי שבז לו. אני חושבת שכל הכבוד לו, למרות כל העניינים שיש לו על הראש, הוא מצא זמן לרוץ ולהתאמן, ולסיים מרתון גם אם התוצאה כנראה לא תביא אותו ללונדון או ברזיל.
המרחקים הארוכים הפכו לתחביב מבוקש, כמעט עממי. בגיל מסוים או בשלב בחיים, אנשים מן היישוב מעדיפים לרוץ שעתיים בקצב אנושי, מלשפר שתי דקות בעשרה קילומטר. התיאוריה הזו דווקא מוצאת חן בעיני. מתאמנים לזמן ארוך והרבה, אבל מתון.
כמעט נכנעתי לטיעוני המחץ של המאמן. אבל מי שבאמת יכריע את המערכה הזו היא עונת החורף. הכרתי את עצמי, ואני יודעת שקשה לי כשקר. אין דבר פחות מפתה מרכיבות חורף ברוח צולפת, או משחייה בים בין קרחונים. החורף שלנו הוא אביב במונחים אירופאים, אבל רק המחשבה על בגד ים בינואר כבר נעשה לי קר בגוף.
החלטתי שלא להחליט. שקלתי די ברצינות לעשות שלשה. אבל מי יודע, עם ההתחממות המואצת באקלים כדור הארץ והמסת הקרחונים, אולי אשנה את דעתי. בינתיים יש לי תוכנית אימונים מגוונת ומאתגרת. והדרך היא שחשובה, לא?
