בשנת 2010 הגעתי לאליפות העולם באיש הברזל בהוואי כמאמן של נינה פקרמן ונשבתי בקסמו של המקום והאירוע. הבטחתי לעצמי לנסות לחזור לשם כמשתתף ובשנת 2013 עשיתי סלוט וזה קרה. בתקופה האחרונה החלטתי לנסות לשוב להוואי בשנת 2018 כשהתחרות תחגוג 40 להיווסדה. לא תכננתי לנסות להגיע להוואי השנה. אבל כשקיבלתי הזדמנות בטקס הסיום באיירונמן המבורג לפני כחודש וחצי היה לי ברור שאני הולך על זה. למרות צפיפות התחרויות עם אפיק ישראל בין שני איירונמנים בחודשיים. גם בגלל המחויבות שלי כלפי מה שאני מאמין בו ומנסה לייצג, גם בגלל המחוייבות שלי כלפי השותפים הנהדרים שלנו, וגם בגלל שהחיים לימדו אותי שהם מלאי הפתעות וקשה לתכנן רחוק קדימה.
ליאור זך מאור בטקס הפתיחה של איירונמן קונה הוואי לפני שנתיים
לפעמים אנחנו לוקחים את הדברים הטובים שקורים לנו בחיים כמובן מאליו. ממשיכים הלאה. שוכחים להודות למי שמגיע לו. להם. אז תודה. מי שמגיע לו יודע.
אני מתרגש. שוב. לא מתרגלים לזה. אליפות עולם. במקום שהוא על גבול הרוחני עבורי. לגעת בשמיים. להיות במקום ובתחרות עם טובי הברזלנים בעולם. לא מאמין שזה קורה לי שוב.
גם הבנות שלי לא לוקחות את זה כמובן מאליו ולמרות שהן לא מצטרפות הפעם הן דאגו לצייד אותי בשרשרת ג׳לים עם משפטי השראה ובדיחות פנימיות.
התרגש מהמחווה אבל סרב לקבל אותה. שי ראשוני
בשנת 2013 בחרתי להעניק את חולצת הפינישר שלי לשי ראשוני החולה ב-ALS מחלת ניוון השרירים. הוא התרגש מהמחווה אבל סרב לקבל אותה בטענה שיש לי רק אחת כזו. בסוף התפשרנו על זה שהוא יכתיב לתמי הקדשה שהיא תרשום על החולצה ואני אשמור אותה. אני מקווה שבעוד כשבועיים כבר תהיה לי אחת נוספת ונוכל לעשות חלוקה שווה…
הברכה ששי ראשוני מסר לליאור זך מאור לקראת אליפות העולם באיש ברזל בקונה הוואי
