מרוץ של 10 מייל, מסורת של 40 שנה בוושינגטון, הפעם אני וטל על תקן כוח ליווי וסיוע לשלושה אנשים שכל אחד מהם, בדרכו, הביא את עצמו לקו הזינוק
מאת:יובל בז'רנו
יום ראשון, השעה חמש בבוקר והזומבים שוב מסתובבים בין חדרי הבית בקולות עמומים ומבטים ישנים. בשנים האחרונות מצאנו את עצמנו על הרגליים בשעות הללו לעיתים די קרובות, פעם יוצאים לרוץ, פעם לרכב, פעם לשחות, ואחת לכמה זמן, להעמיס תיק על הגב ולצאת לתחרות שתסכם את כל ההשכמות שלפניה.
יש לי רגשות מעורבים ביחס לתנועה מוגברת אצלנו בבית בשעה חמש בבוקר. מצד אחד, אין דבר שמוציא לי את שמחת החיים יותר מהשכמות מוקדמות (ולפי כל הסובבים אותי, אני בלתי נסבל כלפי הסביבה במידה שווה לתחושת בלתי הנסבלות אותה אני חש כלפי עצמי בשעות שכאלה). מצד שני, רבע שעה אחרי ששמים אותי על האופניים או על מסלול הריצה (לא בריכה, שם אני מקפיד להמשיך ולרחם על עצמי לטווח ארוך), מתחלפות להן המחשבות האובדניות בשמחת חיים שממשיכה ללוות אותי לאורך היום כולו.
אלא שהפעם ההשכמה שונה מעט, הפעם זה לא טל או אני, הפעם אנחנו על תקן כוח ליווי וסיוע לשלושה אנשים שכל אחד מהם, בדרכו, הביא את עצמו לקו הזינוק של מרוץ ריצת הדובדבן – The Cherry Blossom Race – אירוע גדול שקורה אחת לשנה בוושינגטון, ושמציין את חגיגות פריחת עצי הדובדבן שבעיר. להשכלה כללית, עצי הדובדבן הנטועים בוושינגטון ניתנו במתנה לאמריקאים על ידי קיסר יפן לפני מאה שנים בדיוק, לציון יחסי הידידות והאחווה בין העמים. כידוע, מערכת היחסים עברה מאז מספר עליות ומורדות אבל עצים, כמו עצים, לא ממש מושפעים מזוטות אנושיות, ממשיכים לפרוח מדי שנה, ולהוות רקע לאחת הריצות היפות בעולם. הריצה עצמה היא מסורת בת 40 שנה, מרוץ של 10 מייל (16 קילומטרים) שהכנסותיו נתרמות במלואן לבית החולים לילדים של וושינגטון.
כאמור, הפעם זה לא עלינו. בהתחלה עוד היינו שותפים, נרשמנו כקבוצה (מדובר בהגרלה: נרשמים כ-40,000 רצים, נכנסים כ-20,000), טל, איתי, יותם, יונתן ועבדכם. במהלך הדרך מצאנו את עצמנו, טל ואני, בחוץ. טל בגלל פציעה בירך, אנוכי בגלל הגב הסורר. נשארו שלושה, איתי הקטן, יותם (בן הדוד של איתי), ויונתן (הדוד של איתי), להלן סיפורם.
נתחיל עם יותם, הבחור הגיע אלינו מארץ הקודש בתחילת ינואר, החליט להעביר סמסטר של קורסי אנגלית באוניברסיטת מרילנד. בשיחות שלפני, עוד לפני שנחת כאן, הודענו ליותם שרשמנו אותו למרוץ. הבחור (או אם נדייק, ילד בן 26), היה מעט סקפטי, או אם נצטט: "כמה, 16 קילומטר? אתם נורמלים? אין מצב, אני לא מסוגל לרוץ 6…". אמרנו לו שיסתום או שנעיף אותו לבריכה, הוא לא סתם, אז כמה ימים אחרי הנחיתה הוא מצא את עצמו רץ, לבריכה… בקיצור, תפרנו לבחור תוכנית לתפארת, ארבע ריצות בשבוע, פעמיים בריכה, פעמיים אימוני כוח, משטר אוכל… בין האימונים ללימודים הבחור נפל למיטה כל לילה בעשר וישן כמו תינוק.
נעבור ליונתן. כאן הסיפור מעט שונה. יונתן כבר רץ את הדובדבן בעבר, יונתן גם אסף כבר ברזומה כמה תחרויות טריאתלון, עניין ההכנה ויום התחרות אינו זר לו. מצד שני, יונתן הוא לא בדיוק האתלט הטבעי, הבחור (כאן התיאור יותר קולע – יונתן חגג לאחרונה 36 חורפים), בנוי לתלפיות, גדל מעט מעל לצפוי בשנה האחרונה, וריצה אינה בדיוק הספורט החביב עליו. בקיצור, גם במקרה זה, הונחה לה תוכנית האימונים על השולחן ויונתן החל במסע לדובדבן.
אחרון חביב, איתי הקטן. את הסיפור שלו חלקכם כבר מכיר. הילד נולד בשביל לרוץ; צנום, עם לב של ארנבת וריאות של היפופוטם. הילד שורף בסביבות 60-70 קילומטר בשבוע במסגרת מערך האימונים התובעני של נבחרת האתלטיקה של בית הספר התיכון בו הוא לומד. כששאלנו אותו אם הוא רוצה להתחרות במרוץ הדובדבן, התשובה הייתה קצרה ותמציתית: "כן". המרחק, המסלול, היום והשעה לא ממש עניינו אותו, זה לרוץ וזו תחרות, היתר לא ממש חשוב.
התבוננו בהם במהלך האימונים, איך כל אחד מהם, בדרכו הייחודית, חותר אל קו הזינוק. יותם, במין סוג של הפתעה מתמשכת, לא מבין איך אפשר לעשות את מה שהתוכנית אומרת לו לעשות במשך השבוע מבלי להתפגר בדרך, רק כדי למצוא את עצמו מחייך בשביעות רצון בסוף השבוע, וחוזר חלילה. יונתן, במין שלווה פנימית, בקצב שלו, בעצימות אותה קבע לעצמו, מציב לעצמו מטרה ברורה של לסיים ולא משנה כמה זמן זה ייקח. ואיתי הקטן, כולו מפוקס באימונים ובתחרויות האתלטיקה, מתייחס לדובדבן כאל סוג של קוריוז, אבל לכולנו ברור שבאחד באפריל, בשבע ושלושים בבוקר, הילד יפתח מבערים וירוץ את עשרת המיילים כאילו אין מחר.
בוקר התחרות מגיע. השכמה, מוודאים שלכולם יש את כל מה שצריך שיהיה ולדרך. ארבעים וחמש דקות אחרי ואנחנו כבר למרגלות אנדרטת וושינגטון וסמוך לקו הזינוק. עומדים בתור לפיפי, מצלמים עוד כמה תמונות, והשלשה מתחילה להיפרד. ההזנקות נערכות על פי זמני הסיום הצפויים, מהירים יוצאים קודם וכן הלאה. איתי יזנק בין הראשונים, יותם ויונתן מעט מאוחר יותר. שבע עשרים וחמש, ההמנון האמריקאי ברקע (אין תחרות שמתחילה בלי ההמנון). שבע ושלושים, המקצוענים מוזנקים, מסכי פלסמה ענקיים עוקבים אחריהם, הם מתקדמים בקצב של 4:20 למייל (1,600 מטר), מטורף…
עוד חמש דקות עוברות ואיתי יוצא לדרכו. אנחנו מחכים עוד קצת, להזנקה של יותם ויונתן, רואים אותם יוצאים לדרך ועוברים מקו הזינוק אל נקודת האמצע (שעוברת על כביש מקביל, משהו כמו חמש מאות מטר דרומה לקו הזינוק). מחכים בסבלנות לאיתי, רואים בינתיים איך המקצוענים עוברים את קו החצי, הקצב ירד למשהו כמו 4:25 למייל, מטורף כבר אמרנו… עוברות להן שלושים ושלוש דקות ואיתי הקטן מופיע מעבר לסיבוב, מכנסיים אדומות עם פס שחור, חולצה ירוקה, הילד נראה כמו אבטיח עם גרעינים, זורק לעברנו חיוך קצר וממשיך בדרכו. ממשיכים לחכות ליותם וליונתן, הם מתעכבים מעט. מחליטים להתפצל: עומר הקטנה ואני חוזרים לכיוון קו הסיום, לחכות לאיתי, השאר נשארים בקו החצי, לחכות לגדולים.
מגיעים לקו הסיום ביחד עם ראשוני המקצוענים, שני קנייתים לוקחים מקום ראשון (45:15, קצב של מייל ב – 4:32…), ושני (46:30). אצל הבנות, איך לא, מגיע ראשונה בחורה קנייתית, עם 54:00 בדיוק. אחרהם מתחיל להגיע טפטוף הולך וגובר של רצים. עומר ואני מתבוננים באחד מהם שמשנה לפתע צבע, עוצר לצד הדרך, מקיא את נשמתו, וחוזר למסלול על מנת לסיים את הריצה. עומר מסתכלת במחזה ושואלת אותי לפשר העניין. "נראה לי שהוא לא הרגיש טוב אז הוא עצר להקיא", אני עונה. הילדה מביטה בי בעניים דאוגות, "אבל יתנו לו לסיים את התחרות, נכון…". אני מביט בה ומחייך מאוזן לאוזן, יצאה לי עוד ילדה שיודעת לשים דגש על מה שבאמת חשוב…
ממשיכים להביט דרומה ואז מזהים, אבטיח דק וקופצני עובר את העלייה האחרונה ומתקדם לכיווננו, איתי הקטן. אני מביט בשעון ולא מאמין, הילד עומד לסיים את עשרת המייל במשהו כמו 1:04. ממשיכים לחכות ליותם וליונתן. עשרים וחמש דקות עוברות ויותם מופיע באופק, על פניו, איך לא, הבעת ההפתעה הנצחית. חשב שלא ירד משעה וארבעים, סיים ב -1:30. חולפות להן עוד 25 דקות והנה יונתן מטפס לו את הגבעה האחרונה, קצת אדום, קצת מתנשף אבל עם חיוך מרוח מצד לצד, רצה לרדת משעתיים וזה בדיוק מה שהוא עשה.
מתקבצים בקו הסיום, השלישייה מרוצה, כל אחד מהם עמד בציפיות של עצמו. זזים לכיוון הבית, המקלחות וארוחת הבוקר/צהריים הגדולה מחכות. ואנחנו, כן, גם אנחנו מרוצים, הארוחה מחכה גם לנו, ואפילו לא היינו צריכים לרוץ שישה עשר קילומטרים כדי להגיע אליה.
נתראה בעוד שבועיים.
18.4.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
