לא נורא, אל תעשה עניין, לרכב אתה תוכל, לשחות אתה תוכל, אז לא תרוץ… ככה אומרים לי כולם. אני יודע שהמלל הזה בא ממקום טוב, מאנשים שאכפת להם, שרוצים לחסוך ממני סבל, כאב ונזקים נוספים, אבל עדיין לא מוכן לוותר על הריצה
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
במהלך השנים האחרונות מתחלק לו מצב הצבירה שלי, ביום שבת בשעה שבע בבוקר, לאחת משתי האפשרויות הבאות: עמוק מתחת לפוך או רחוק אל תוך אימון האופניים הארוך השבועי שלי (כי לרוץ ולשחות זה ביום ראשון). מצב צבירה א׳ (עמוק מתחת לפוך…), בא לידי ביטוי החל מסוף נובמבר לערך, בחוץ כבר קר, מחשיך מוקדם, מאיר מאוחר, העונה הסתיימה ואני יכול לתת לנטייה הטיבעית שלי לשימור אנרגיה בסביבה חמה ויבשה לבוא לידי ביטוי.
מצב צבירה ב׳ (רחוק על האופניים…), נכנס לתמונה בתחילת אפריל. הוא עומד בסתירה מוחלטת לגן הדובי שמחפש רוגע בסביבה חמה ויבשה. זה תמיד מתחיל מוקדם (כי אי אפשר לשרוף את כל הסופשבוע על האופניים), זה תמיד חם (בדקה הראשונה או אחרי שעה), וזה תמיד רטוב (זיעה, גשם או שניהם כאחד).
לשאול אותי מה אני מעדיף זה כמו לשאול ילד בן שש את מי הוא אוהב יותר, את אבא או את אמא. עבורי מדובר פה בשני חלקים של השלם, לא יכול לישון סביב השנה ולא יכול להתאמן סביב השנה. ממצה את האחד, עובר לאחר וחוזר חלילה. ההבנה שזה מה שעובד עבורי לא היתה טריוויאלית, כל מי שמכיר את הרשימות של טל ושלי יודע שעד לפני משהוא כמו שש שנים זיגזגנו לנו, כל אחד בזמנו החופשי, בין ספורט כזה לאחר, טרנדי יותר או פחות, ללא שום אג׳נדה או מטרה. הטריאתלון התחיל לכאורה כמו עוד אלף התחלות לפניו.
משבר גיל ה-40? דילגתי עליו
אני לא יודע לומר מה בדיוק הפך את הטריאטלון למשהוא אחר. בדיעבד, שני דברים מהווים ציר מרכזי בתופעה הפרטית שלנו. האחד הוא ששנינו אנשים שמשתעממים בקלות, השני הוא שלאורך זמן, הבנאדם היחיד שלא משעמם אותנו הוא האחר. קחו את שתי הנחות היסוד הללו, חברו אותן עם ענף ספורט שמכדרר אותך בין שלושה ענפים ועם אקראיות הגורל שרצה ששנינו נחליט, כל אחד בזמנו החופשי, שענף הספורט הזה נראה לנו, ויש לכם את המתכון הבסיסי.לאורך שש השנים האחרונות הייתי אמור לעבור את משבר גיל הארבעים שלי. בפועל, שש השנים האחרונות היו מהיפות להן זכיתי. אם מה שמכונה ״משבר גיל הארבעים״ אמור להוות נקודת תפנית בחייך, או נקודת השלמה עם חייך (בליווי מספר דרמות קטנות שמלוות את התהליך), אז נראה לי שפיספסתי את הארוע. יחד עם זאת, משהו כן קרה לי בשש השנים שעברו. בדיעבד, מסענו בשבילי הטריאתלון הוסיף לי נדבך – לא דרמה, לא משבר, לא תפנית ולא השלמה, פשוט תהליך של שיפור עמדות ושנויי זווית. מאימוני בוסר ראשונים לתחרויות ספרינט, דרך עלייה בסולם ההתמחות והמאמץ למרחק האולימפי, עובר לחצי איש הברזל, ועד למתודה הכמעט מדעית הכרוכה באיש הברזל המלא.
ואת התהליך הזה, באופן בלתי מודע לחלוטין, הטמעתי אל תוך חיי היום יום שלי. עוד זווית אחת, עוד נקודת תצפית על החיים. אני לא צריך להפוך את העולם ולנסוע להודו כדי לגלות את עצמי מחדש, אני גם לא צריך להתבונן על חיי במין סוג של השלמה עם גורל כזה או אחר, כל מה שאני צריך זה לשנות זוית כדי לגלות שגם לחיים שלי כאן ועכשיו יש כנראה עוד המון מה להציע…
הכוכבים הסתדרו לי טוב
בראייה לאחור נראה לי שזה פשוט ענין של מזל, הכוכבים הסתדרו לי, הגיל, ענף הספורט, חברת הנפש שגם הפכה להיות החברה למסע, הכל נפל לו למקום ואני זרמתי לי עם התהליך. ולמען הסר ספק, אלו לא היו שנים קלות. בית עם שלושה ילדים מתבגרים, עבודה, כלכלה אמריקאית לא יציבה, פציעות באימונים ובתחרויות, תקלות כאלו ואחרות, את הכל חווינו, כמו כל משפחה אחרת. רק שתוך כדי החיים שלכאורה כבר הותוו ושהשינויים בהם מוצו, יצא שמצאנו רובד חדש, אחד שיש לו משקל משל עצמו ושגם מאיר באור חדש את אילו שהיו שם לפניו.
היום יום שבת, השעה היא שבע בבוקר, ולשם שינוי, אני לא מתחת לפוך, אני גם לא רוכב. הורדתי את איתי באימון קרוס הקאונטרי של שבת בבוקר ואני יושב לכתוב. אני לא עושה את זה כי החלטתי שלישון או לרכב זה לא זה יותר. עד לפני מספר שבועות עוד סגרתי רכיבות כיף של מאה ושלושים קילומטר וריצות שלווה של עשרים ושניים קילומטר, שוקל אם ללכת על תחרות חצי איש הברזל האחרונה של העונה בפוקונו, פנסלווניה, או לשמור את הגוף ולעשות עם טל את מרתון המרינס באוקטובר. ואז זה קרה לי שוב, בפעם השלישית תוך שש שנים, פריצת דיסק בגב התחתון, מספר שבועות של כאב מתגבר ולא סימפטי שהסתיימו לפני שבוע בניתוח שלישי ובתחילתה של תקופת שיקום.
לא מוכן לוותר
לכאורה, הייתי כבר בסיטואציה הזו בעבר, השתקמתי אז, אני אשתקם גם בפעם הזאת. למעשה, הפעם הזאת היא מעט שונה. ניתוח שלישי באותן חוליות, בגין אותה הבעיה, אומר שכנראה שיש לנו כאן משהוא שמצריך התייחסות שונה. את הרמזים הראשונים כבר קיבלתי מאילו שמטפלים בגב שלי בשנים האחרונות. אני בר מזל, גם האורטופד וגם המנתח שמטפלים בי הם אתלטים מושבעים. שניהם עודדו אותי לחזור לפעילות ולתחרויות אחרי ניתוחים מספר אחד ושניים, שנהם מעט יותר שמרניים בימים אילו. שניהם מתחילים להשמיע קולות של ״צריך לחשוב מחדש על ענין הריצה…״, שניהם קיבלו ממני את המבט הקטלני, שניהם לא ממש התרשמו.
חבריי הטובים עוקבים אחרי מצבי בעניין מהול במעט דאגה. בשיחות שמתנהלות אני שומע משפט שחוזר על עצמו, ״לא נורא, אל תעשה עניין, לרכב אתה תוכל, לשחות אתה תוכל, אז לא תרוץ…״. אני יודע שהמלל הזה בא ממקום טוב, מאנשים שאכפת להם, שרוצים לחסוך ממני סבל, כאב ונזקים נוספים. אבל חברים, אם אתם באמת מכירים אותי, אם קראתם את מה שכתבתי למעלה, הינהתם בראש ואמרתם לעצמכם, ״נכון, ראינו, הרגשנו, ידענו…״, אז אתם גם מבינים, ״אז לא תרוץ…״ זה הרבה יותר מסתם לא לרוץ… כוכבים מסתדרים פעם אחת בחיים, וחלקת האלוהים הקטנה שיצאה לי בצד השני של הגלקסיה הפרטית שלי זה לא משהו שאני מוכן לוותר עליו.
המשך יבוא,
יובל
20.9.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
