אני מסיים לקרוא את העמוד האחרון ומניח את הספר על משענת הספה. "ואם היו אומרים לך" עשה לי גוש בבטן
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
הגוש נוצר לו איפה שהוא בעמוד עשר, ואני מוצא את עצמי עם אותו הגוש בדיוק חמישה ימים וחמש מאות עמודים מאוחר יותר. סוף חודש אוגוסט, ולשם שינוי אני פצוע. סיפורי הגב התחתון שלי כבר הפכו לסאגה של ממש. מאות כדורים, עשרות זריקות, שני ניתוחים, ואני עדיין מחפש את אחד אלוהינו שיגאל אותי מהסיפור הבלתי נגמר הזה. הדבר היחיד הטוב שיוצא מהמצב הבלתי נסבל הזה הוא שיש לי זמן לקרוא. לפעמים זה על אופני חדר הכושר (הדבר היחיד שעוד מותר לי לעשות בשלב זה של הפציעה), לפעמים על הספה בבית, כשכל שאר בני המשפחה עסוקים בפעילות הספורטיבית שלהם.
אני על הספה, כל השאר מתאמנים
הסיטואציה הנוכחית יצרה מצב בו אני חי את הספורט דרך המשקפיים של בני הבית. טל, שעסוקה בשבועות האחרונים באימונים לקראת ה- Marine Corp Marathon שייערך בוושינגטון באוקטובר, מריצה פרוטוקול שכולל ריצות סולו (באמצע השבוע), וריצה ארוכה עם קבוצה (בסופי שבוע). איתי הקטן שחזר לאימונים, התחיל את עונת הקרוס קאונטרי, ונפצע לפני כשבועיים, מה שיצר מצב בו הוא הופרד מהקבוצה ומתאמן לפי פרוטוקול סולו שלוקח בחשבון את הפציעה שלו. שחר ועומר, שסגרו את עונת תחרויות הקיץ בברכת השחיה ושמתכוננות לעונת הסתיו/חורף בברכה הסגורה שנפתחת השבוע. גם שם, כל אחת מהבנות מתייחסת לעונה הקרבה בדרכה היחודית. עומר, שמוכנה להטביע את כל מי שמנסה לעקוף אותה, לוקחת את הענין במן סוג של ״מה מחכה לי שם מעבר לפינה…״, מי מהבנות שהיא מכירה ממשיכה אל תוך עונת החורף, מי יגיע שלא היה שם עד היום, בקיצור, מה התחרות שמחכה לי ומה צריך לעשות כדי לנצח… שחר לעומתה באה ממקום אחר לחלוטין. עבור שחר הבריכה היא עוד מקום אחד של התרחשות חברתית/סוציאלית. העובדה שצריך גם לשחות שם היא בבחינת רע הכרחי, משהו שצריך להשלים איתו (ושלמזלה היא גם מספיק טובה בו).
מצבי הפיזי העגום מאפשר לי נקודת מבט יחודית על כל הרביעיה. אצל טל אני רואה את מה שאני כבר יודע וראיתי אינספור פעמים בעבר. חמש שנים של אימונים משותפים לקראת תחרויות טריאתלון ברחבי ארצות הברית נתנו לי פרספקטיבה די טובה על איך טל מתאמנת ומתחרה. בוחרים תוכנית, מדפיסים על דף, תולים על המקרר, ועושים את מה
שכתוב. חם או קר, גשום או יבש, חשוך או מואר,
כלום לא משנה, דלת המקרר הופכת לארון הקודש,
דפי האימון לכתבי הקודש, וטל לרבנית מרוקוויל,
מתרגמת את הכתוב למעשים באדיקות של נחמן מאומן.
שכתוב. חם או קר, גשום או יבש, חשוך או מואר,
כלום לא משנה, דלת המקרר הופכת לארון הקודש,
דפי האימון לכתבי הקודש, וטל לרבנית מרוקוויל,
מתרגמת את הכתוב למעשים באדיקות של נחמן מאומן.
איתי לעומת זאת, מתמודד עם מציאות חדשה. מרץ שני המייל הכי מהיר במרילנד לקבוצת הגיל שלו (3,200 מטר ב – 10:04), שבולע בין 60 ל-80 קילומטר בשבוע של אימונים ושאוכל אימוני עליות לארוחת בוקר ואימוני משקולות לארוחת ערב, הפך הילד, באיבחה אחת של פציעת שריר ירך אחורי, לאתלט בשיקום. אחד שבמהלך החודש הקרוב ייאלץ למחוק מהלוח ארבע תחרויות הזמנה ועוד ארבעה מפגשים עם נבחרות קרוס קאונטרי של בתי ספר אחרים במחוז, ולהתרכז בעבודה סיזיפית של חיזוק, גמישות, ריצה במים, עבודה על אליפטיקל, ושאר תירגולים שעבור ילד בן 15 נראים כמו סדנת עבודה לבני גיל העמידה. הילד לא שמח והוא גם לא מסתיר את זה, בשבילו, כל מה שמתרחש בקצב איטי יותר מארבע וחצי עד שש וחצי דקות למייל, לא שווה קימה בבוקר. את העובדה שפציעות הן חלק מהמשחק ושהתמודדות עם פציעות מהווה חלק קריטי מהאופן בו הוא יגדיר את עצמו כאתלט, הילד יצטרך ללמוד ולהפנים במהלך השבועות הקרובים, יצליח או לא, ימים יגידו.
איתי משתקם מפציעה לקראת הקרוס קאונטרי
ושחר ועומר, כל אחת בתחומה, וכל אחת על פי אופייה היחודי, תגענה ביום שלישי הקרוב לבריכה. את סוף השבוע שלפני תבלנה הבנות במשימה חשובה וחיונית שבלעדיה לא ניתן לפתוח את העונה: רכישת בגדי ים חדשים, כובעי שחיה תואמים, ופדיקור/מניקור בצבעים שמשלימים את התמונה (ילדות של אמא או לא ילדות של אמא…).
עומר מתכוננת לעונת סתיו-חורף בבריכה
פעם אחת נוספת על המזרון
אני מתבונן בהתרחשויות ממקום מרבצי על הספה. טל מבינה היטב את הסיטואציה בה אני נימצא, מכירה את פקעת חוטי המחשבות שלי טוב לפחות כמוני. היא מתישבת לצידי ומספרת לי על ראיון שעשה פיני גרשון עם אורן סמדג׳ה, הג׳ודוקא הישראלי בעל מדלית הארד האולימפית שפרש מעולם התחרויות לפני מספר שנים. אורן סיפר בראיון על איפה הוא היום, מה הוא עושה, איך שטוב לו במקום בו הוא נימצא ואיך באותה נשימה, היה נותן המון כדי לעמוד פעם אחת נוספת על המזרון, שניה לפני תחילת הקרב, עם כל האדרנלין שגועש, והלב שרץ בטירוף…
שחר סוגרת עונת קיץ בבריכה
כרגיל, טל פוגעת בול במטרה, אני מחייך חיוך עצוב, מצביע על ״ואם היו אומרים לך…״ אותו הנחתי לפני מספר דקות על הספה, ונותן לה בשתי דקות את סיפור המסגרת (ולא, אני לא הולך לספר ולקלקל למי מכם את החווייה, רוצו לקרוא את הספר, לא תצטערו). ולא שחלילה אני משווה את עצמי לעולמה ולמצבה של גיבורת הספר, ולא שאני מתיימר להתלות באילנות גבוהים דוגמת אורן סמדג׳ה. אבל כן, גם אני הייתי מוכן לתת המון, או לחילופין לוותר על המון, כדי להיות מסוגל להריץ עוד פעם אחת עונת אימונים בדרך אל האיירונמן ולעמוד שם, שניה לפני הקפיצה למים, עם המון אדרנלין, עם לב דופק בטירוף ועם טל לידי על קו הזינוק.
המשך יבוא,
יובל
6.9.2012
טל ויובל בז'רנו – מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
