ב-20 לנובמבר 2011 בשעה 7:00 בבקר אנו מתוכננים לזנק לתחרות איש הברזל אשר סוגרת את עונת התחרויות בארה״ב – איש הברזל של אריזונה
מאת:יובל בז'רנו
השימוש במושג ״ מתוכננים״ אינו מקרי. כמו רבים וטובים לפננו, גם אנחנו למדנו, בדרך הקשה, שטריאטלון אתה יודע איך אתה מתחיל, אין לך מושג אם ואיך תסיים. תכניסו למשוואה 44 שבועות של אימונים ותחרויות (אני יודע, בלתי סביר בעליל, הסברים בהמשך), והסבירות לא להיפצע עוד לפני אריזונה (ולהחלים, או לא…), דומה לסבירות לא ללכלך את הידיים אחרי שנפלה לך השרשרת.
טיפה רקע וצבע לפני שממשיכים. טל (רעייתי) היתה שחינית בצעירותה ואילו עבדכם הנאמן מחזיק ברזומה הטיפוסי של הישראלי הטיפוסי (כדורגל במושב, מסלול מכשולים בצבא וביקורים אקראיים בחדר כושר ״כי למי יש זמן ליותר מזה….״).
התמונה השתנתה לפני 6 שנים, כאשר טל החליטה לבדוק מקרוב את הדבר הזה שנקרא טריאתלון. אחרי התחרות הראשונה (ספרינט נשים בפילדלפיה) בא טריאתלון אולימפי (בוושינגטון). רצה הגורל ובאותה תקופה פרצתי דיסק בגב אשר הצריך ניתוח ותקופת החלמה. הצורך להוכיח לעצמי שאני עדיין יכול, ובעיקר החיוך הקורן של טל על קו הסיום בתחרויות, הוביל להחלטה שגם אני צריך לנסות. תחרות ראשונה (ספרינט במרילנד – קרוב לבית) אולימפי ראשון (ניו יורק – בגלל ששוחים עם הזרם, בגלל שזה ניו יורק ובגלל שטל אהבה את החולצה), וזהו, שנינו עמוק בעניין, וכמו רבים וטובים מחפשים לעלות מדרגה לשלב הבא.
את חצי איש הברזל הראשון זכינו לעשות בסירקיוז (צפון מדינת ניו יורק). מים קפואים (16 מעלות), מסלול אופניים אנכי (עלייה רצופה של כ- 18 ק״מ עם שיפועים של 8%-4%), חצי מרתון לקינוח, ושני פרצופים מחייכים מאושר בקו הסיום. בדרך חזרה הביתה (8 שעות נסיעה ברכב) כבר נרשמנו לחצי איש הברזל הבא… Eagle man במרילנד ביוני 2011, ומספר שבועות לאחר מכן לאיש הברזל באריזונה.
החלטה ללכת על אריזונה לא היתה פשוטה. את ההרשמה לחצי במרילנד עשינו תוך כדי אופוריה של סיום התחרות בסירקיוז. החבילה שנקראת תחרות איש ברזל (באריזונה או בכל מקום אחר) זה כבר סרט אחר לגמרי. טל (ששייכת לזן שמגיע להתחרות, להבדיל מכותב שורות אילו שמגיע להשתתף), היססה ארוכות. יחד עם זאת , בהתחשב בסצנת איש הברזל בארה״ב , בה תחרויות נמכרות ונסגרות תוך שעתיים מרגע פתיחת ההרשמה (בכל תחרות מזנקים כאלפיים איש – 17 נרשמים בכל דקה…), זמן ארוך למחשבה הוא בגדר מותרות. וכך מצאנו את עצמנו, איפו שהוא באמצע נובמבר 2010, רשומים לחצי איש ברזל ביוני, לאיש ברזל מלא בנובמבר 2011, עוד כמה תחרויות קצרות יותר (פילדלפיה, ניו יורק), ו44 שבועות של אימונים מאופק לאופק.
העונה הארוכה שלנו (כאמור, תולדה של חוסר מחשבה מעמיקה ותיכנון), הצריכה תכנון לוגיסטי ארוך וממושך. השילוב בין כמות המשתנים הרגילה (עבודה, ילדים, בית, אימונים) לבין העובדה שאצלנו גם אימא וגם אבא מתאמנים לתחרות, יוצרה מערכת אילוצים ולחצים בלתי סבירה בעליל. אז קודם כל, הוצאנו צו 8 לסבתא גליה. סירים ופיירקסים מלאים בכל טוב החלו לזרום לגזרתנו שלא לדבר על הסיוע בהסעות לחוגים ובכיבוי אינספור שרפות קטנות ומעצבנות. בשלב שני לקחנו את איתי (14) ושחר (11), ובהליך מזורז העברנו לידהם מגוון סמכויות (שחוץ מלחתום על צ׳קים, כללו כמעט כל דבר אחר), את עומר (6), השארנו עם הגדולים, גם כדי שישמרו עליה וגם כדי שיהיה לנו את מי לשאול מה באמת קורה בבית כשאנחנו מתאמנים… בשלב אחרון, גייסנו לשורותנו את איתי הגדול, איש יקר שהסכים להצטרף למערכה, נרשם לתחרויות, הצטרף לאימונים ושימש כחייץ ביני לבין טל בימים בהם סף הסבלנות ההדדית ירד אל מתחת לקו האדום (התחתון…).
את עונת האימונים התחלנו בפברואר 2011. נכון להיום, שני שליש מהעונה כבר מאחורנו והתחרות העקרית עוד לפננו. בתוך כל התהליך קרו דברים רבים אותם לא צפינו מראש ועלהם עוד אספר בהמשך. יחד עם זאת, בהפתעה נעימה אחת אני רוצה לשתף כבר עכשיו ומיד תבינו מדוע. התחרות בניו יורק (מרחק אולימפי), היא חלק מסבב 50i50, שתיים עשרה תחרויות תחת המותג של איירונמן שכוללות את כל הארועים האולימפיים הגדולים בארה״ב.
שיאו של הסבב היא אליפות ארה״ב שנערכת בדה מויין – איווה (טריאטלון הי-וי). תחרות אליה מוזמנים עשרת המתחרים הראשונים מכל קבוצת גיל בכל אחת מתחרויות הסבב.
למה אני מספר לכם את כל זה?1! כי טל (שבכלל מתאמנת בפרופיל איירון ושעושה את ניו יורק בגלל החולצה), סיימה את התחרות בניו יורק בין עשרת הראשונות והוזמנה להשתתף באליפות באיווה ב 4 לספטמבר… אז זהו, כנראה שהדרך לאריזונה תעבור (גם), דרך איווה, נספר לכם איך היה שם בבלוג הבא ונשתדל גם להוסיף ולספר על איך זה לחזור לשיגרת האימונים שאחרי.
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
