להרשם למרוץ איש ברזל זו לא החלטה קלה. מור שלזינגר לא רצתה בכלל לחשוב על זה, אבל מסלול חיים של אתלטית אמיתית לא תמיד מאפשר לשלול הרפתקה כמו איש ברזל, לכן היא אזרה אומץ, החלה להתאמן לקראת ישראמן 2010 וגם תשתף אתכם ואתכן בסיפור שלה 

מאת:מור שלזינגר

"אני לעולם לא אעשה איש ברזל." את המשפט הזה אמרתי שוב ושוב. אישי היקר (להלן "שיחיה") והילדים שמכירים אותי היטב, הגדילו לעשות וליתר בטחון הקליטו אותי אומרת את זה מייד בסיום חצי איש הברזל הראשון שלי בכינרת.

יש לי המון סיבות הגיוניות לומר "למה לא": אני אוהבת להתאמן, מעולם לא רצתי מרתון (וכשניסיתי – נפצעתי) ואיש ברזל כידוע כולל ריצת מרתון לקינוח. אני לא יכולה להרשות לעצמי את כל האופרציה שכרוכה בתחרות בחו"ל, בכל זאת אני אמא לילדים, מילא לעזוב אותם לנסיעת עבודה, אבל לנסוע לשבוע תחרות. ובכלל, בין משפחה, לקריירה ופעילויות התנדבות – למי יש זמן לאימונים לאיש ברזל. האמת, אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה, זה נשמע לי מאוד הגיוני לא לעשות איש ברזל.המשכתי ועשיתי את חצי ישראמן. כמעט בלי התאוששות המשכתי לאליפות הארץ בחצי איש ברזל, הגעתי ראשונה מהנשים ומשהו התחיל לדגדג בבטן. בלי שום הגיון. החלטתי שאולי פעם אני יעשה איש ברזל מלא – אבל רק כשהילדים יהיו בצבא.

מפגש גורלי – "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בהכנת תוכניות אחרות." – ג'ון לנון
בטקס פתיחת המכביה, שוחחתי עם ליאור זך מאור (להלן המאמן), שסייע לנו לקראת מרוץ האופניים לנשים וטריאתלון הנשים, בייעוץ, בכתבות ובהרצאות. דברנו על תכניות לקידום והעצמת נשים בספורט, ומשם שקענו בשיחה על איש ברזל, ליאור היה עדיין ב'היי' מאיש הברזל באוסטריה, ואפשר היה לראות עד כמה שזה עשה לו טוב.

הסיבות שלי נגד איש ברזל היו מאוד משכנעות, וליאור כמעט והשתכנע. אך הוא אמר במקביל, שתיאורטית, עם הבסיס שיש לי, אני יכולה לעשות איש ברזל עם אותה מסגרת זמן שאני מקצה לאימונים היום. שבוע אחרי, "שיחיה" נותן הסכמה מסוייגת לעניין, הילדים נותנים הסכמה נלהבת לעניין, ואני נרשמת לישראמן, והפעם למסלול המלא.

פילים בבטן – "מהי הדרך הטובה ביותר לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר" – פרידריך ניטשה
המחשבה על המרחקים העצומים, ועוד במסלול הקשה באילת לא עשה לי טוב. היו בי רגעי פחד! התחלתי לקלוט שאני עומדת לעשות את זה, אבל לא בעוד 10 שנים, אלא תוך פחות מחצי שנה.

מזל שהייתי בחופשה משפחתית בחו"ל, מנותקת מהשגרה, ועם הרבה ריצות נשמה ארוכות, היה לי את הזמן לעכל את זה. בהמלצת המאמן אני מצטיידת שם במספר ספרים ומתחילה להבין למה אני מכניסה את עצמי, ושאולי זה אפשרי.

ימים ספורים אחרי החזרה לארץ אני מגיעה לפאנל "מדברים איש ברזל" שמתמקד בתזונה לתחרויות. אם יש דבר שלמדתי שוב ושוב בחצי איש ברזל, זה שאני לא יודעת לאכול במרחקים האלו, ולכן הפאנל הזה היה חשוב לי במיוחד. הגעתי למפגש באיחור אופנתי ומשנכנסתי נשארתי בהלם. המוני גברים חסונים, שריריים ומגולחי רגליים היו ישובים באולם. הרגשתי הכי לא שייכת בעולם. לרוע המזל, היה מאוחר מדי לברוח, ומרגע לרגע, מפלס הפאניקה עלה.

בשלב הזה בחרתי בגישה בוגרת ואחראית במיוחד שמכונה "הדחקה". בשביל מה יש לי מאמן שאני סומכת עליו? שהוא ישבור את הראש, יחשוב על איש הברזל, וידאג להביא אותי לשם. אני בסך הכל מתאמנת כמו שאני אוהבת, ובבקשה שאף אחד לא ידבר איתי על איש ברזל.

החגיגה מתחילה ובונים בסיס – "גם מסע בן אלף מייל מתחיל בצעד אחד." – פתגם סיני אני שולחת למאמן את כל אילוצי הזמן הבלתי אפשריים שלי: זוגיות, משפחה, קריירה ועוד ועוד. מה לעשות שהאתלטית שבי קיימת רק עד 8 בבוקר, ואחר כך צריך להקדיש זמן לשאר החיים. בשלב הזה הגיע טלפון מהמאמן, צליל של ייאוש מתגנב לקולו, כשהוא מודיע לי שהמטריצה הזו פשוט בלתי אפשרית. אבל בסופו של דבר שביל הזהב נמצא, ויש לי תכנית שמותאמת לי כמו כפפה ליד – תנאי קריטי עבורי להצלחה.

כמי שרגילה להתאמן באופניים, בקבוצת רכיבה, ולהוסיף מעל זה קצת ריצות ואימוני שחייה, הכל הרגיש לי חדש, מוזר ושונה. בשבועות הראשונים, כל אימון הרגיש כמו הרפתקה. מצאתי את עצמי מצפה כל פעם מחדש לאימון הבא. בימים הראשונים הגוף שלי נכנס לשוק, כל שריר אפשרי נתפס, מה שגורר מייד שינויים בתזונה ובתוספים. אבל אני נהנית מהמסע. מאוד נהנית.

ומה הלאה? "התמודדו עם הפחדים והספקות שלכם, ועולמות חדשים יפתחו בפניכם" – רוברט קיוסאקי
האמת, אני לא יודעת מה הלאה. אני עכשיו בעיצומו של תהליך, עם חששות ופרפרים בבטן, ופחד גדול שזה "גדול עלי". צד אחר דווקא, מגלה לי את חדוות הגילוי של עולם חדש, של דרך לא מוכרת.

לאט, לאט העזתי לספר לאנשים סביבי שאני הולכת לעשות איש ברזל ומקבלת בקשות לשתף בטור הזה במה שעובר עלי. אז הנה אני כאן, יוצאת מהארון, ומבטיחה לשתף אתכם מפעם לפעם במה שעובר עלי בדרך הלא מוכרת והמרתקת הזו לקראת ישראמן 2010.